לענייננו - התקופה הארוכה שחלפה, שמא היא מצביעה על התלבטות המדינה באשר לפרשנות החיקוקים הרלוונטיים והמדיניות המשפטית הראויה, שהרי לו היו הדברים ברורים וחדים - חזקה על המדינה שהיתה נזעקת מיד לתקן את המעוות. אם אכן מדובר בהתלבטות - היה לה על מה להישען, כפי שיובהר בהמשך, ומכל מקום, לכאורה היא תומכת בקבלתה של טענת השיהוי. חרף האמור לעיל, אינני רואה לנכון לדחות את העתירה בעניינו של רסמי על הסף מטעם זה בלבד, וזאת בשל הנימוקים הבאים: א. מדובר בסוגיה עקרונית שמן הראוי להכריע בה לגופה; ב. בכל מקרה הדיון לגופו נדרש בפרשת נחמני (הפרשה הנוספת המרכיבה את העתירה); ג. טענת השיהוי - לא הועלתה בטיעונים שבכתב שהגיש רסמי אלא רק בפנינו; ד. נראה כי בפועל - הזמן שחלף לא שינה לרעה את מצבו של רסמי שכן הדיון לגופו לא התנהל עדיין (לאחר שבית הדין הארצי החזיר את הדיון לבית הדין האזורי).
פרשת נחמני
- בתאריך 16.7.00 נבחר יוסי נחמני (להלן: נחמני) לכהונת סגן ראש העיר בדימונה. בהחלטת המועצה שבה נתמנה לכהונתו - נאמר במפורש כי לא יקבל שכר עבור עבודתו במשך 28 חודשים (ראה פרוטוקול מיום 20.7.00 עמ' 2 דבריו של גבי ללוש - עת/7). ההחלטה הנ"ל התבססה על הכללים שהיו נהוגים אז באשר לסגני ראשי ערים שהתחלפו באמצע הקדנציה, כללים שהונהגו על ידי משרד הפנים.
מאוחר יותר, שונו הכללים ואפשרו מתן שכר לסגנים מיום 1.7.01 ובתאריך 3.12.02 החליטה מועצת העיר על מתן שכר לנחמני. החל מאותו תאריך 3.12.02, עם תום 28 החודשים שבהם לא אמור היה לקבל שכר אכן שולם שכרו. נחמני טען כי הוא זכאי לשכר מיום שינוי הכללים 1.7.01. משלא נענה - הגיש תביעה בנושא זה לבית הדין האזורי. בתאריך 22.11.06 ביקשה העירייה לצרף את המדינה כצד לתביעה משום שהכללים לפיהם פעלה העירייה הוכתבו על ידי המדינה. המדינה הסכימה והצטרפה כצד, ולאחר הצטרפותה ביקשה לדחות את התביעה על הסף, בהתבסס על אותה טענה אותה היא מעלה בפנינו בעתירה הנוכחית, קרי כי אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בנושאים הקשורים בשכרם של נבחרי ציבור. בית הדין האזורי - דחה את הבקשה תוך שהוא מביע ביקורת על כך שהמדינה שהסכימה לצרופה כצד לתביעה, מבקשת לדחותה על הסף: "...משכך תמוהה (בלשון המעטה) בקשה זו של המבקשת ואין מקום לאפשר לצד לנהל ההליך באופן שברצותו יהא צד להליך וברצותו- יפרוש ממנו" (ראה החלטה עת/4 מיום 9.11.05).