המדינה מסתייגת מהחלטה זו והדין עמה בנקודה זו. אין כל קשר בין הסכמת צד לצירופו להליך כזה או אחר, לבין טענתו המהותית כי לערכאה שמדובר בה (לענייננו בית הדין לעבודה) אין סמכות עניינית. ההסכמה לצירוף משמעותה כי הצד שמדובר בו מכיר בשייכותו ומעורבותו בפרשיה שמדובר בה ובלשונו של בית המשפט "היותו צד להליך". אלא שההליך - צריך להתנהל בפני הפורום הנכון ומשצורף פלוני כצד להליך, הוא רשאי להביע דעתו בסוגית הפורום הנכון.
- על החלטת בית הדין האזורי (שלא לדחות על הסף את התביעה) הגישה העותרת (המשיבה שם) בקשה לרשות ערעור שנדחתה (בקשת רשות ערעור 849/05 מיום 19.12.05). נשיא בית הדין הארצי לעבודה השופט ס' אדלר קבע כי הסוגיה העקרונית כבר הוכרעה בפרשת רסמי ו"איני סבור כי יהא זה מן הנכון להידרש לנושא זה פעם נוספת במסגרת ערעור על החלטה מקדמית". עד שאני מגיעה לדיון בסוגיית הליבה בתיק זה, קרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בשאלות הקשורות לשכרם של נבחרי ציבור, אני רואה להתייחס בקצרה להיבט הדיוני אותו העלתה העותרת באשר להחלטה הנ"ל מיום 19.12.05 של בית הדין הארצי. כפי שצוטט לעיל - הנמקתו של כב' הנשיא אדלר לדחיית הבקשה התבססה על השלב הדיוני שבו מדובר - החלטה מקדמית. נראה לי כי יש ממש בהשגותיה של המדינה בנושא זה. ככלל - אין קשר בין עקרוניותה של סוגיה והצורך "להידרש לה פעם נוספת" (כהגדרת הנשיא אדלר) לבין מקומה על ציר ההליך המשפטי מראשיתו ועד סופו. בענייננו, בהתחשב במהותה של הסוגיה המקדמית - האמור לעיל מקבל משנה תוקף. קיומה או העדרה של סמכות עניינית - היא שאלה חשובה ומהותית המכתיבה, במידה רבה, את כל המשך הדיון. עדיין, מטבע הדברים היא ממוקמת בתחילת הדרך (הגם שניתן להעלות טענה של חוסר סמכות עניינית גם בשלבים מאוחרים יותר), ומוגדרת כטענה מקדמית. בדיעבד, בעתירה שבפנינו זוהי סוגיית הליבה, ללמדך על החשיבות והעקרוניות שבה, לפחות אליבא דהעותרת. לפיכך - בהנחה שהיא מחייבת דיון - היותה טענה מקדמית אינו מהוה מחסום שצריך להכתיב את דחייתה. נזכיר בהקשר זה שגם בפרשת רסמי (שהיא הבסיס לדחיית הבקשה בעניינו של נחמני), ניתנה ההחלטה העקרונית בדיון בטענה מקדמית. על פני הדברים, נראה גם שאין מקום לדחיית ההכרעה לסוף הדיון (כפי שהמליץ הנשיא בהחלטה הנ"ל), שכן הדחייה עלולה להוביל לדיון סרק שיתנהל בפני ערכאה שגויה. יש טעם בדחיית ההכרעה לסוף הדיון כאשר העובדות שיובהרו במהלכו יכולות להשליך על התוצאה. אולם, כאשר העובדות, לעניין הסמכות, ברורות ותחומות בתחומן, נראה כי אין מקום לדחות את ההכרעה. נראה לי כי צדקה המדינה גם בטעונה הנוסף בהקשר זה ולפיו דחיית ההכרעה בשאלת הסמכות לסוף הדיון, עלולה לסתום את הגולל על יכולתה להעמיד את הסוגיה לבחינתה של ערכאת הערעור (בהחלטה הנ"ל מיום 19.12.05 ציין הנשיא אדלר כי "המבקשת תוכל להעלות את הטעונים... במסגרת ערעור על פסק דינו הסופי של בית הדין האזורי ככל שיוגש") שהרי, אם תדחה תביעתו של נחמני לגופה - לא תוכל המדינה לערער על נימוקי הדחייה, לרבות כל החלטה שתינתן בנושא הסמכות. בדיעבד, נראה כי העותרת יכולה לומר, בהקשר זה, "אשר יגורתי, בא לי". בתאריך 12.9.06 ניתן פסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע בעניינו של נחמני. תביעתו נדחתה לגופה כאשר לעניין הסמכות נקבע שאין לאבחן "בין הנדון בתיק זה לבין הנדון בעניין רסמי". פסק הדין המהותי היחיד שעומד איפה בענייננו, ובו מבקשת העותרת כי נתערב הוא פסק הדין בעניין רסמי.
דיון