יחסי עובד - מעביד - המתווה הנורמטיבי
- טענתה המרכזית של העותרת, העוברת כחוט השני בכל פרקי העתירה, הינה כי בין המשיבים, לבין הרשות המקומית או המדינה לא התקיימו יחסי עובד מעביד ובלעדיהם לא קמה סמכות לבית הדין לעבודה. טענה זו מתבססת על סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה שזו לשונו:
"24. סמכות בית-דין אזורי
(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
(1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו;"
סעיף 24(א)(1) מציג שני תנאים מצטברים: התובע הוא מי שמתקיימים לגביו יחסי עובד מעביד, עילת התביעה נעוצה באותם יחסים (ראה לעניין זה בית דין גבוה לצדק 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 647, 652 (1998) (להלן: פרשת חלמיש)). על הגדרת עובד נשפכו כבר נחלי דיו:
"בית המשפט, ובכלל זה בית-הדין לעבודה, דן בפסקי-דין רבים בשאלה מיהו עובד. המבחן העיקרי העולה מפסקי-הדין הוא מבחן מעורב, שבמרכזו מבחן ההשתלבות. לפי מבחן זה אדם נחשב עובד, ראשית, אם הוא משתלב בפעילות הרגילה של מפעל (הפן החיובי של המבחן), ושנית, אם אין לו עסק עצמאי משל עצמו (הפן השלילי של המבחן). ראו, לדוגמה, בית דין גבוה לצדק 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ (4)628, 646-650)" (בית דין גבוה לצדק 1163/98 שדות נ' שרות בתי הסוהר, פ"ד נה(4) 817, 831 (2001)).
המבחנים הקלאסיים ששמשו לצורך הכרעה האם פלוני לעובד יחשב היו בעיקרם אלה: מבחן השליטה - אדם יחשב לעובד אם יש למעבידו זכות לפקח על עבודתו. מבחן ההשתלבות - זהו המבחן שבו הרבו להשתמש בתי הדין לעבודה. עובד הוא אדם המשולב במפעל ואין לו עסק עצמאי משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני. בתוך מבחן זה נכללו הפן החיובי - דרישה שיהיה מפעל יצרני, והפן השלילי - אין מדובר בבעל עסק עצמאי המשרת את המפעל. במסגרת הפן החיובי נכלל הקשר החוזי בין מבצע העבודה למעבידו. במסגרת הפן השלילי הדגש היה על סימני ההיכר המאפיינים מספק שירותים חיצוני, לבין מספק שירותים שהוא עובד.