בהמשך לכך, תקנה 43(א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020 (להלן: תקנות בית המשפט לענייני משפחה) קובעת כך:
"הוגשה תובענה לאישור הסכם או לשינוי הסכם בענייני משפחה לפי סעיף 3(ג) לחוק, יסביר בית המשפט לבעלי הדין, לפני אישור ההסכם, את משמעות הוראות ההסכם, ויברר שהם מבינים את הוראותיו ואת תוצאותיו וערכו אותו בהסכמה חופשית; אם ההסכם בעניינו של קטין יאשרו בית המשפט לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין".
- בפסק הדין שניתן ברשות ערעור אזרחי 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5) 491 (2003) (להלן: עניין זמר) הכיר בית משפט זה באפשרות ליתן תוקף להסכם בין בני זוג ידועים בציבור מכוחו של סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה. בכל הנוגע לשאלת תוקפו של הסכם מסוג זה, נכתב בפסק הדין:
"אף שתוקפו של הסכם כזה - וכפועל יוצא גם היכולת לגבור על הילכת השיתוף - אינם תלויים באישור ההסכם על-ידי בית-המשפט, הרי לצדדים עשוי להיות עניין כי ההסכם שאליו הגיעו יאושר על-ידי גורם שיפוטי. הדבר עשוי לתרום לכוחו המחייב של ההסכם, לצמצם את היכולת לבטלו בשל פגמים בכריתה ולהפחית את הסיכון כי אחד הצדדים יקופח..." (שם, בעמ' 499-498).
מכאן, שבניגוד להסכם ממון בין בני זוג נשואים, הסכם המסדיר את מערכת היחסים הרכושית בין ידועים בציבור לא נדרש לאישור על מנת לקבל תוקף. לצד זאת, בתי המשפט לענייני משפחה אכן מוסמכים לאשרו ובדרך זו לחזק את מעמדו המחייב.
- התוצאה העולה מן המתואר עד כה היא שהלכה למעשה, אישורם של "הסכמי ממון" עבור בני זוג נשואים (אף לפני הנישואין) נעשה כעניין של יום ביומו מכוח של חוק יחסי ממון, ואילו אישורם של הסכמים רכושיים בין ידועים בציבור נעשה באופן שכיח גם כן, אך זאת מכוח חוק בית המשפט לעניני משפחה. המקרה שבפנינו נוגע לנקודת "המפגש" בין החוקים - ומעורר את השאלה האם המעבר לנישואין מחייב עריכת הסכם חדש ואישורו פעם נוספת. כפי שהודגש, השאלה מתייחסת רק לאותם מקרים שבהם בני הזוג הידועים בציבור ציינו במפורש בהסכם שערכו ביניהם כי הם מבקשים להחילו גם במקרה של נישואין עתידיים.
עובדות המקרה
- מקורו של ההליך שבפנינו בהסכם שנכרת ביום 14.8.2023 בין המערער והמשיבה (להלן ביחד: בני הזוג או הצדדים), שהם ידועים בציבור, ונשא את הכותרת "הסכם ממון וחיים משותפים" (להלן: הסכם הממון או ההסכם). ההסכם פירט בעיקרו את הרכוש השייך לכל אחד מבני הזוג בעת חתימתו, וכן את אופן חלוקת הרכוש בין השניים במהלך הקשר הזוגי ובמקרה של פרידה. עוד צוין בפתיח של ההסכם כי "בני הזוג מעוניינים להסדיר את יחסי הממון ביניהם במסגרת הסכם זה, שיעמוד בתוקפו גם במידה ויעברו להתגורר ביחד ו/או יינשאו זה לזה", וכי בני הזוג "מבקשים להתנות בהסכם זה על כל חוק ודין אשר חלים עליהם".
- ביום 17.8.2023 בני הזוג הגישו לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בקשה משותפת למתן תוקף של פסק דין להסכם הממון, וזאת מכוחו של סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה. ביום 14.9.2023, לאחר שהצדדים התייצבו בפניו, בית המשפט לענייני משפחה נתן אישור ותוקף של פסק דין להסכם (תיק הסכם 42228-08-23, השופטת נ' גדיש). יוער כי במסגרת זאת ציין בית המשפט לענייני משפחה במפורש שההסכם יקבל תוקף מכוחם של חוק יחסי ממון וחוק בית המשפט לעניני משפחה.
- מבלי לפרט, בהמשכו של אותו היום, 14.9.2023, הוגשה בקשה משותפת לתיקון פרוטוקול על-ידי הצדדים. זאת, בהתחשב בכך שצוין בפרוטוקול כי הם מסכימים שאם יחליטו להינשא בעתיד יהיה עליהם לאשר בשנית את ההסכם, הפעם כבני זוג נשואים. נטען בבקשה כי משפט זה סותר את הסכמת הצדדים ואת פסק הדין.
- ביום 29.10.2023 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט לענייני משפחה שבה נדחתה הבקשה לתיקון פרוטוקול. בהחלטה נכתב כי אם בני הזוג יחליטו להינשא בעתיד יהיה עליהם לשוב ולאשר את ההסכם מכוח חוק יחסי ממון, החל רק על בני זוג נשואים. כן צוין בה, בשונה מהאמור בפסק הדין המוסכם המקורי, כי ההסכם הוא בעל תוקף רק מכוחו של חוק בית המשפט לעניני משפחה.
- ביום 18.12.2023 הגיש המערער, בהסכמת המשיבה, ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. בערעור נטען כי החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה תוביל ל"כאוס אמיתי" בסוגיה זו ותביא ל"הצפה" של בתי המשפט לענייני משפחה - בשל הצורך לקבל אישורים חוזרים להסכמים שנעשו או להתדיינות בין צדדים שיבקשו להתנער מהסכמים שעשו בעבר. בהקשר זה צוין בערעור כי בהחלטתו הראשונה בנושא, בית המשפט לענייני משפחה עצמו ציין בפסק דינו כי ניתן להסכם תוקף גם מכוחו של חוק יחסי ממון.
- ביום 3.7.2024 קיים בית המשפט המחוזי דיון במעמד הצדדים (ערעור משפחה 36827-12-23, [נבו] סגנית הנשיאה ו' פלאוט, השופט צ' ויצמן והשופטת צ' גרדשטיין פפקין). למחרת, ביום 4.7.2024, ניתן פסק דינו שדחה את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי בני זוג ידועים בציבור שערכו הסכם שהובא לאישור מבלי כוונה להינשא בסמוך לעריכתו, יידרשו לשוב ולאשרו מכוחו של חוק יחסי ממון אם יינשאו. בתוך כך הודגש כי בהתאם לעניין כהן, חוק יחסי ממון אינו חל על בני זוג שאינם נשואים. בית המשפט המחוזי הסביר, בהפנותו לפסקי דין נוספים שניתנו בבתי משפט מחוזיים, כי יש להימנע מחוזים הנעשים ללא הפרדה ברורה בין השלב שבו בני הזוג הם ידועים בציבור לשלב שבו הם נשואים, מאחר שיש בכך כדי "לשבש את התחומים, להרבות מחלוקות ולייצר פתח לבעיות מיותרות" (בפסקה 9). עוד סבר בית המשפט המחוזי כי עריכת ההסכם בדרך זו חותרת תחת הדרישה לאישור הסכם ממון. בית המשפט המחוזי הוסיף והבהיר כי הצדדים לא יכולים להישען אף על קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה ניתן להסכם תוקף גם מכוחו של חוק בית המשפט לעניני משפחה וגם מכוח חוק יחסי ממון, בציינו כי זו נכתבה "ככל הנראה מתוך שגרת הלשון ומרוצת המקלדת" (בפסקה 10). לבסוף, בית המשפט המחוזי העיר כי הדברים נאמרו מעבר לנדרש מאחר שאין בכוונתם של בני הזוג להינשא בעת הקרובה, כך שהדרישה לאישור נוסף של ההסכם היא בגדר שאלה תיאורטית בעת הזו.
ההליך בבית משפט זה
- כאמור לעיל, ההליך דנן שמקורו בבקשת רשות הערעור שהוגשה, הוא ייחודי במובן זה שהצדדים אינם יריבים זה לזה, אלא - בצוותא חדא - מבקשים להשיג על הקביעה המשפטית של הערכאות הקודמות.
- הערעור שבפנינו מכוון כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובו נטען, בעיקרו של דבר, כי עניינם של בני הזוג מעלה שאלות עקרונית בדבר הצורך לשוב ולאשר הסכם ממון בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון ככל שהשניים יחליטו להינשא. זאת, שעה שההסכם אושר זה מכבר לפני בית המשפט לענייני משפחה עת היו בני הזוג ידועים בציבור וכאשר נקבע בהסכם באופן מפורש כי הוראותיו ימשיכו לחול ככל שהשניים יינשאו זה לזו. עוד הוטעם כי סוגיה זו מעלה שאלה נוספת בדבר הגדרתו של "פרק הזמן" שבגדרו יוכלו הצדדים לחתום על הסכם ממון לפני הנישואין מכוח חוק יחסי ממון. נטען כי מאחר שהמחוקק לא קבע במסגרתו של חוק יחסי ממון פרק זמן מוגדר, ככל שהצדדים הצהירו על האפשרות שיתחתנו, ניתן לראות בהסכם ככזה שנחתם ערב הנישואין. בהמשך לכך נטען, כי הכרעה בשאלה שעולה במקרה דנן היא הכרחית בהתחשב בחוסר האחידות בפסיקותיהן של הערכאות השונות שנדרשו לסוגיה, כמו גם בכך שיש בני זוג ידועים בציבור נוספים שהתקשרו בהסכמים המתייחסים לאפשרות שיינשאו וכבר הסתמכו על האישור שניתן להם. כן צוינו שיקולים שתומכים בכך שלא יידרש אישור נוסף ובכללם, החתירה לוודאות, הצורך לכבד הסכמה א-פריורית של הצדדים להוראה מסוג זה, מניעת הכבדה שיש בה כדי למנוע מראש עריכת הסכמי ממון וכן העובדה שההסכם כבר אושר על-ידי בית המשפט.
- בשים לב לאופיו העקרוני של ההליך, כמו גם לכך שלא היה בו "אידך גיסא" של ממש, ביום 29.12.2024 נקבע כי התיק יועבר לדיון בפני הרכב והתבקשה עמדתה של היועצת המשפטית לממשלה בעניין הסוגיות שעולות ממנו. בסופו של דבר, ביום 1.9.2025 הודיעה היועצת המשפטית לממשלה על התייצבותה להליך דנן מכוח סמכותה לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש] ובמקביל לכך הוגשה עמדה מטעמה.
- היועצת המשפטית לממשלה ציינה בהודעתה כי הבקשה אכן מעוררת שאלה עקרונית המחייבת הכרעה, בשל כך שמדובר בסוגיה שחוזרת ועולה בערכאות הדיוניות, ואף קיבלה מענים נוגדים. בתוך כך צוין כי חרף הקושי לאתר החלטות שיפוטיות מהסוג הנדון (בשל כך שהליכים אלה מתנהלים בדלתיים סגורות), עיון בפסקי הדין המפורסמים מעלה כי בפסיקותיהן של הערכאות הדיוניות הובעו בעניין עמדות שונות.
- לגוף הדברים, סבורה היועצת המשפטית לממשלה כי בחינה טקסטואלית של חוק יחסי ממון סובלת את שתי החלופות הפרשניות שיש לבחור ביניהן - הן את הפרשנות לפיה יש לאשר מחדש הסכם ממון לרגל הנישואין מכוחו של חוק יחסי ממון והן את הפרשנות לפיה ככל שבני זוג ידועים בציבור ערכו הסכם ממון והביעו בו באופן מפורש את רצונם להחילו גם במקרה של נישואין, לא נדרש מתן תוקף נוסף להסכם. לעמדתה של היועצת המשפטית לממשלה, בחירה בחלופה הפרשנית השנייה משמעותה כי כל עוד בני הזוג הם ידועים בציבור ההסכם ביניהם שקיבל את אישורו של בית המשפט לענייני משפחה יקבל תוקף מכוח חוק בית המשפט לעניני משפחה, ואילו בשלב הנישואין תוקפו יתבסס על חוק יחסי ממון. כן הוטעם כי על אף שחוק יחסי ממון לא חל על בני זוג שאינם נשואים, דומה כי לשונו מאפשרת (בסעיפים 2(ג) ו-(ג1) לו) את עריכת הסכם הממון בשלב שלפני הנישואין, מבלי שיש בו התייחסות לנקודת הזמן המפורשת שבה הדברים צריכים להיעשות. כן הוטעם שהדרישה מידועים בציבור לשוב ולאשר את ההסכם ביניהם סביב הנישואין מכוחו של חוק יחסי ממון, חותרת תחת הגיונו של חוק זה שנועד לאפשר לבני זוג להסדיר את מערכת היחסים הזוגית ביניהם מראש.
- היועצת המשפטית לממשלה לא נדרשה להכרעה בין שתי החלופות הפרשניות שהוגדרו על-ידיה כאפשריות. לצד זאת היא הטעימה כי מכל מקום, ככל שתתקבל החלופה הראשונה לפיה יש לאשר מחדש הסכם ממון לרגל הנישואין, נכון יהיה לקבוע בפסק הדין הוראת מעבר בהתאם. לשיטתה, הוראת המעבר צריכה להכיר בתוקפם של הסכמים שעשו בני זוג בעת שהיו ידועים בציבור וצוין בהם שיחולו גם לעת נישואין, ככל שאלה כבר אושרו בבית המשפט לענייני משפחה (כך שביחס אליהם לא יידרש אישור נוסף לאחר הנישואין). זאת, נוכח השונות הקיימת בפסקי דין שניתנו בסוגיה והסתמכותם של הצדדים על הסכמים שנחתמו ואושרו בעבר.
- ביום 17.9.2025 הצדדים הגישו התייחסות משלימה מטעמם לעמדת היועצת המשפטית לממשלה ובה נטען, בעיקרו של דבר, כי יש לאמץ את החלופה השנייה שהוצעה על-ידה ושלפיה לא נדרש אישור נוסף להסכם שעליו חתמו. הצדדים מטעימים כי חרף העובדה שידועים בציבור אינם מחויבים לאשר הסכם שהם עורכים ביניהם, במקרה דנן הם בחרו להסדיר את היחסים הרכושיים ביניהם ולתת להם תוקף, תוך שהם צופים את האפשרות העתידית של נישואיהם ומתייחסים אליה במפורש. בין היתר, נטען כי הדרישה לאישור חוזר של ההסכם מטילה על הצדדים נטל פרוצדורלי מיותר שחותר תחת העקרונות של ודאות משפטית וכיבוד רצון הצדדים, חסרון שמתעצם אף יותר בהקשרה של מערכת יחסים זוגית. במצב דברים זה, כך הוטעם, עלולים להיווצר סכסוכים בין בני הזוג מתוך חשש ל"סחיטה" של מי מהם, באופן שאף עלול לחתור נגד האפשרות של מיסוד הקשר ביניהם. כן הוטעם כי לא ראוי לתחום באופן דווקני את תקופת הזמן שמאפשרת לאשר את ההסכם ומוגדרת בחוק כ"לפני הנישואין". זאת, מאחר שבמציאות החיים בני זוג עשויים לתכנן את נישואיהם חודשים ואף שנים מראש, ובהמשך, בעל כורחם, לדחות את מועד הנישואין לתקופה בלתי קצובה.
- הדיון התקיים בפנינו ביום 17.11.2025 ובו חזרו הצדדים על עמדתם, תוך שהובהר כי הבקשה מכוונת אך למקרים שבהם צוין בהסכם במפורש כי רצונם של הצדדים הוא להחילו גם אם יחליטו להינשא. כמו כן, באת-כוח היועצת המשפטית לממשלה שבה והטעימה את החשיבות הנודעת להכרעה בסוגיה על מנת לתת תשובה פרשנית מנחה בשאלה שעלתה ולאפשר הכוונת התנהגויות.
- לאחר ששמענו את הטענות ושקלנו אותן, הגיעה אפוא העת למתן פסק דיננו.
דיון והכרעה
- כאמור, הערעור שבפנינו מעורר את השאלה - האם בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לאשר הסכם להסדרת היחסים הרכושיים בין בני זוג ידועים בציבור, המבקשים לקבוע בו במפורש כי הוראותיו ימשיכו לחול עליהם גם אם יינשאו (כך שגם לאחר הנישואין הוא ייחשב להסכם ממון מחייב ללא הליך נוסף של אישור). תשובתי לכך היא בחיוב.
- באופן עקרוני, הסוגיה שהונחה לפתחנו מצויה ב"קו התפר" שבין שני חוקים המקנים סמכויות משלימות לבית המשפט לענייני משפחה. סעיף 3(ג) לחוק, כפי שפורש זה מכבר בעניין זמר, מאפשר לאשר הסכמים להסדרת מערכת היחסים הרכושית בין בני זוג ידועים בציבור. על כך אין כל חולק. לצד זאת, סעיף 2 לחוק יחסי ממון, בהתאם לפרשנותו בעניין כהן, מאפשר לאשר הסכם ממון בין בני זוג נשואים, ואף דורש לעשות כן לצורך מתן תוקף מחייב להסכם.
- אקדים ואומר כי אין בידי לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי השאלה שבפנינו היא תיאורטית. אין ספק שלבעלי הדין שבפנינו שאלת תוקפו של ההסכם עשויה להיות חשובה לתכנון צעדיהם. יתרה מכך, ההכרעה בשאלה זו היא בעלת חשיבות נוכח השלכותיה על זוגות רבים אחרים שביקשו לאשר הסכם שערכו כידועים בציבור וכללו בו הוראות הנוגעות לתקופת הנישואין, ככל שתהיה. לא למותר לציין כי בבקשת רשות הערעור הוזכרו מקרים נוספים שבהם בית המשפט לענייני משפחה נתן תוקף להסכם שנחתם על-ידי ידועים בציבור. האישור להסכמים באותם מקרים ניתן לבקשתם המשותפת של הצדדים, מבלי שהתגלע ביניהם סכסוך, תוך שנכללו בהם הוראות מפורשות בדבר התחולה במקרה של נישואין. השאלה אם כן ודאי אינה תיאורטית מבחינתם של זוגות רבים אלה.
- אם כן, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכללותן, הגעתי לכלל דעה כי יש מקום לקבל את הערעור ולאמץ את הפרשנות לפיה הסכם רכושי בין בני זוג שהם ידועים בציבור שאושר בבית המשפט לענייני משפחה וכולל הוראה מפורשת כי האמור בו יוסיף לחייב את בני הזוג גם אם יבחרו להינשא בעתיד לא יידרש להליך אישור נוסף ככל שבני הזוג מימשו את רצונם ונישאו בהמשך.
לשונו של חוק יחסי ממון
- ראשיתו של כל מהלך פרשני של דבר חקיקה היא בלשונו. בחינת סעיפים 2(א)-(ג1) לחוק יחסי ממון מלמדת כי אלה כוללים הוראות שונות המופנות לבית המשפט לענייני משפחה או לבתי הדין הדתיים, וכן לרושם הנישואין ולנוטריון. בעוד שבית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הדתי מוסמכים לאשר הסכם ממון, רושם הנישואין ונוטריון יכולים לאמת הסכם ממון. לפי הסעיף, האימות יכול יבוא במקום אישורו של בית המשפט או של בית הדין. עוד חשוב לציין כי בסעיפים 2(ג)-(ג1) הנוגעים לרושם הנישואין ולנוטריון צוין במפורש כי ניתן לפנות אליהם אף לאימות הסכם שנערך "לפני הנישואין", מבלי לגדר את פרק הזמן האמור באופן מדויק. בשונה מכך, בסעיף 2(א) - העומד במוקד ההליך דנן - אין כל התייחסות לממד הזמן, ואין בו כל מגבלה פורמאלית על המועד שבו רשאית הערכאה הרלוונטית לאשר הסכם ממון. יובהר, כי מפסיקתו העדכנית של בית משפט זה עולה בבירור שסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לאשר הסכם ממון משתרעת גם על התקופה שלפני הנישואין (ראו למשל: עניין כהן, בעמ' 679; בע"ם 9692/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד סב(3) 29, 36-35 (2007); בית דין גבוה לצדק 473/24, פסקה 34), וזו הפרקטיקה הנוהגת בערכאות הדיוניות כעניין של יום ביומו. מסקנה זו מתבקשת גם בדרך של "קל וחומר": אם רושם הנישואין ונוטריון מוסמכים לאמת הסכם טרם הנישואין, ברור שסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, הרחבה יותר, מאפשרת זאת גם כן. לאמיתו של דבר, תימוכין למסקנה זו ניתן לאתר אף בבחינתה של ההיסטוריה החקיקתית. מבלי למצות יצוין כי נוסחו המקורי של הסעיף, כפי שהופיע בהצעת חוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשכ"ט-1969, כלל הבחנה מפורשת בין סמכותו של רושם הנישואין לאמת הסכם "לפני הנישואין או בשעת עריכת הנישואין", לבין בית המשפט או בית הדין הדתי שסמכותם לאשר הסכם הוגדרה כחלה על הסכם "שנעשה תוך תקופת הנישואין". תיבה זו הושמטה מלשון הסעיף בסופו של דבר על מנת להסמיך את הערכאות השיפוטיות לאשר הסכם גם לפני הנישואין, ללא כל הבחנה לעניין זה בינן לבין רושמי הנישואין (ראו: פרוטוקול מס' 133 של ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 7.7.1971).
- ניתן להוסיף כי בעניין כהן הוסבר שבעת אישורו של הסכם ממון, בית המשפט לענייני משפחה אינו נדרש כלל לתוקפם של הנישואין עצמם. באותו מקרה אף נקבע, באופן ממוקד ביחס להסכם ממון שנכרת ומוגש לאישור לפני הנישואין, כי "לכל הדעות אין בידי בית המשפט לברר אותה שעה, מה יהיה תוקפם של הנישואין שיבואו (אם יבואו)" (שם, בעמ' 679). אם כן, נקודת המוצא היא שבית המשפט מוסמך לאשר הסכמי ממון גם לפני הנישואין.
- בטענותיהם הצדדים נדרשו באריכות לשאלת משכה של התקופה שיכולה להיחשב "לפני הנישואין", ובפרט באיזו מידה היא מחייבת סמיכות למועד הנישואין. אולם, לאמיתו של דבר, הכרעה חדה בשאלה פרשנית זו אינה נדרשת כאן במישרין. אכן, הדעת נותנת כי במקרה הטיפוסי עריכת הסכם ממון ואישורו נעשים בסמוך לנישואין המתוכננים. אולם, מבחינה לשונית, החוק אינו מטיל כל מגבלה נוספת. במצב דברים זה, אני סבורה כי כאשר בני זוג מצהירים באופן מפורש על אפשרות שיינשאו, ונערכים אליה, ניתן להסתפק בכך לצורך אישור ההסכם כבר בשלב זה.
- 00 לשיטתי, אין כל מניעה בלשון החקיקה לכך שבית המשפט לענייני משפחה - שהוא הערכאה המוסמכת גם לאישור הסכם רכושי עבור בני זוג ידועים בציבור וגם לאישור הסכם ממון לזוגות נשואים (לצד סמכותו המקבילה של בית הדין הדתי) - יעשה כן ביחס להסכם אחד כולל שבו יש התייחסות מפורשת לשני המצבים. כך, בית המשפט לענייני משפחה רשאי להפעיל את סמכויותיו אלה בד בבד ולפעול ב"שני כובעים", הן לפי חוק בית המשפט לעניני משפחה והן לפי חוק יחסי ממון.
0
- יובהר, כי אין בכך כדי למתוח את היריעה של חוק יחסי ממון אף על בני זוג שאינם נשואים כלל ועיקר. בשלב שבו בני הזוג הם ידועים בציבור יחולו עליהם ההסכמות שאושרו לפי חוק בית המשפט לעניני משפחה. רק אם וכאשר הם יבחרו לממש את האפשרות להינשא תשתכלל ההוראה בהסכם המתייחסת במפורש לתקופת הנישואין. בהתייחס למצב דברים זה, בית המשפט לענייני משפחה פועל מכוח סמכותו לפי חוק יחסי ממון לאשר הסכם מסוג זה "לפני הנישואין". אין אפוא כל סתירה בין ההסדרים. יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בעניין זמר:
"אכן, ככל שחוק יחסי ממון אינו חל על בני-זוג ידועים בציבור, ממלא חוק בית המשפט למשפחה את החסר... ההוראה שבחוק בית המשפט למשפחה אינה עומדת בסתירה להוראות שבחוק יחסי ממון, אלא ההוראות משלימות זו את זו. שני החוקים גם יחד מאפשרים לבני-זוג החיים במשותף להסכים ביניהם על משטר ממוני המסדיר את הסוגיות הרכושיות הקשורות בחיים בצוותא..." (שם, בעמ' 499).