תכלית זו אף מתיישבת עם התכלית הכללית שבענייני הסכמים בין בני משפחה, החותרת להימנעות מהתדיינויות מיותרות ומיצירת "כר פורה" למחלוקות עתידיות (ראו והשוו: עניין זמר, בעמ' 498).
- אכן, תכליות אלה נדונו ביחס לעריכתו של הסכם ממון מחייב בין בני זוג נשואים או העומדים להינשא. אולם, הן רלוונטיות לענייננו, משום שיש בהן כדי להשליך על ההתייחסות לאישורו של הסכם בין בני זוג ידועים בציבור, המכירים באפשרות שיינשאו במעלה הדרך. כפי שהובהר בעניין זמר:
"תכליתם של שני דברי החקיקה - הן חוק יחסי ממון הן חוק בית המשפט למשפחה - אינה יצירת הבחנה בין בני-זוג נשואים לאלה שאינם נשואים, כי אם מתן כלים לצדדים להגיע ביניהם להסכמה התואמת אמות מידה שיפוטיות, והיא עשויה להיות יציבה מזו שבהסכם אשר לא הוגש לאישור. הערך המצוי בבסיס העניין הוא הכרה בקיומה של גמירת-דעתם של הצדדים בכל הנוגע לאופי הסדרי הממון ביניהם ולטיבם, שאך ברור הוא כי אין היא נובעת מהיותם נשואים, אלא מקיומם של חיים בצוותא" (שם, בעמ' 500).
- באופן יותר ספציפי ביחס לסוגיה הניצבת בפנינו, ניתן להתרשם כי כלל התכליות שפורטו - הסכמה חופשית ומניעת קיפוח, ודאות משפטית, וכן הסרת מתחים וצמצום מחלוקות - תומכות בכך שבני זוג יוכלו לגבש ביניהם הסכמה חד-פעמית (ולא בשלבים), ובלבד שבית המשפט נוכח לדעת כי היא ניתנה בגמירות-דעת וכללה התנאה מפורשת על הסדר הבסיס הקבוע בחוק. מסקנה זו תוכל להבטיח מתן הסכמה חופשית ויצירת ודאות מחד גיסא, ותמנע הטלת צל על מערכת היחסים בין הצדדים מאידך גיסא (בשל הצורך לנהל משא ומתן נוסף ערב הנישואין).
- ניתן לבחון את השאלה שבפנינו אף על דרך התייחסות לתוצאותיה של האפשרות החלופית, דהיינו של הפרשנות לפיה נדרש אישור נוסף של ההסכם בין בני הזוג ערב הנישואין ממש. כאשר בני זוג ידועים בציבור מודעים לדרישה לפיה ההסכם ביניהם "ייפתח" לרגל הנישואין, שאותם הם צופים כאמור כאפשרות קיימת, עלולה לרחף מעליהם עננת חוסר ודאות שתלווה אותם עד הרגע שבו יידרשו לאשר הסכם חדש, תקופה שעשויה להימשך שנים. האם ההסכם בנוסח שכבר אושר יהיה מקובל על בן הזוג השני גם בעוד מספר חודשים או שנים? האם בנסיבות מסוימות או לקראת שינוי במערכת היחסים תיתכן "סחיטה" מצדו של אחד מבני הזוג הרואה בכך אפשרות ל"מקצה שיפורים" ביחס להוראות ההסכם? אלה טרדות שעלולות ללוות את הצדדים ב"תקופת הביניים", שעשויה להיות לא קצרה, ולהוביל בתורן למתח ולסכסוכים, שלא לצורך. במצב דברים זה, ההסכם שכבר נחתם ואושר ישמש כנקודת מוצא בלבד, מבלי שיזכה למעמד המלא והמחייב כמסמך המסדיר את הסוגיות הרכושיות בכללותן. על פני הדברים זוהי תוצאה בלתי רצויה.
- לא בכדי נמנע המחוקק מלקצוב באופן חד משמעי את פרק הזמן הרלוונטי לעריכה ואישור של הסכם ממון לפני החתונה. כשם שהזוגות שונים אלה מאלה, כך גם נסיבותיהם עשויות להשתנות. יש המתכננים נישואין במשך פרק זמן ארוך ויש העושים כן במתכונת של החלטה קצרת מועד. החוק צריך להיות מותאם לכלל הזוגות. לכך יש להוסיף, כי תהפוכות החיים מלמדות שגם אישור שנועד להיעשות בסמוך לנישואין עשוי להתגלות בדיעבד כאישור שניתן זמן רב לפניהם. הלכה למעשה, ייתכנו מצבים שבהם בני זוג מאשרים הסכם ממון לקראת חתונתם אך זו מתבטלת או נדחית בהמשך - בין אם לרצונם ובין בשל נסיבות שלא תלויות בהם. האם במצב דברים זה, יש להטיל ספק בתוקפו של הסכם שכבר אושר בעבר? האם יש להבחין בין תכנית נישואין שבוטלה וחודשה בהמשך מטעמים סובייקטיביים של בני הזוג לתכנית כזו שנדחתה בשל צוק העתים, לרבות מחלה או מלחמה? מנקודת מבטי, ראוי לאמץ פרשנות משפטית שלא תחייב הידרשות לשאלות אלה. זאת, מאחר שקיים קושי מובנה בהגדרה מדויקת של פרק הזמן שבו ניתן לאשר הסכם ממון לפני הנישואין על מנת שיינתן לו תוקף מכוחו של חוק יחסי ממון. על כן, כל עוד בני זוג מצהירים על האפשרות שהם יינשאו בעתיד ומסדירים אותה במפורש בהסכם ביניהם - יוכל בית משפט לענייני משפחה לאשרו הן ביחס לחיים המשותפים של בני הזוג כידועים בציבור והן ביחס לנישואיהם, ככל שיתממשו.
- כאן המקום להדגיש שהיעדרה של מגבלת זמן קשיחה ביחס למנגנון האישור הקבוע בחוק יחסי ממון, אינה מלמדת על היעדרן של מגבלות אחרות המבטיחות את רצינותו של ההסכם ואת אופיו המחייב. כידוע, חוק יחסי ממון קובע בסעיף 2(ב) תנאים נוספים, לאישור ההסכם. על הערכאה הרלוונטית לוודא שבני הזוג "עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". הוראה דומה קיימת בתקנה 43(א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה ביחס להסכמים שמובאים לאישור מכוחו של חוק בית המשפט לעניני משפחה. יוזכר שבית משפט זה כבר קבע בעבר שלא כל הסכם רכושי בין בני זוג יהיה הסכם ממון (ראו: בע"ם 8063/14, בפסקאות 19-17).
- במישור המעשי, הפרשנות המוצעת לחוק מייתרת את הצורך להידרש באופן קונקרטי למעמדם של הסכמים רכושיים בין בני זוג ידועים בציבור שאושרו בעבר, תוך שנקבע בהם כי הם יוסיפו לחול גם בתקופת הנישואין או גם לפי חוק יחסי ממון. אלה יוסיפו לעמוד בתוקפם ואין בתוצאה שאליה הגעתי כדי לשנות ממעמדם.
- למעלה מן הצורך אציין כי במהלך השנים נעשה "כרסום" מסוים בדרישה לאישורו של הסכם ממון, כך שלעתים ניתן תוקף גם להסכמים שלא עמדו בדרישה זו, כתלות בנסיבות העניין (ראו למשל: ערעור אזרחי 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186 (1985); בע"ם 7734/08, בפסקה י"ז [נבו]. כן ראו: כהן, אישור הסכם ממון, בעמ' 76-72)). כשלעצמי אני סבורה כי דרישת האישור היא חשובה ויש להישמר מפני ריקונה מתוכן (ראו: עניין יצחקי, בפסקאות 6-5 לפסק דיני). מכל מקום, המקרה שבפנינו אינו מעורר את הקושי הכרוך במתן תוקף להסכם שלא עבר את אישורה של ערכאה שיפוטית ואין בכוונתי לקבוע מסמרות ביחס למצב זה. אדרבה, ההליך דנן נסב על מתן תוקף מלא להסכם שקיבל אישור.
מן הכלל אל הפרט
- אפנה כעת לבחינת עניינם של הצדדים שבפנינו. אלה הם כאמור בני זוג ידועים בציבור אשר ערכו הסכם להסדרת היחסים הרכושיים ביניהם והביאו אותו לאישור בבית המשפט לענייני משפחה, בנסיבות שבהן מצוין בו במפורש רצונם המשותף כי ההסכם יוסיף לחול עליהם גם אם יינשאו.
- בהיבט הלשוני, מההסכם בין הצדדים עולה בבירור כי ישנה אפשרות שהשניים יינשאו בעתיד ומובהר בו כי ככל שכך יהיה, רצונם הוא שההסכם ימשיך לחול עליהם גם בשלב הנישואין. בהיבט של תכליות החקיקה, ניתן להתרשם, ואף לא הייתה מחלוקת על כך גם בערכאות הקודמות, שמדובר בצדדים מיודעים אשר בחרו בהסכם במתכונת שבה הוצגה בדעה צלולה ועל בסיס של שיתוף פעולה נמשך ביניהם. הדברים מקבלים ביטוי גם בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה שבו הצדדים הצהירו שהם "מאשרים כי [חתמו] על ההסכם מתוך רצון חופשי ותוך הבנת ההסכם, משמעותו ותוצאותיו". על כן, דומה שזהו אחד מאותם מקרים שבהם מתן תוקף לרצונם של הצדדים אף עולה בקנה אחד עם מדיניות משפטית רצויה. אשר על כן, ככל שבני הזוג יינשאו בעתיד, ההסכם ביניהם, שזכה לאישורו של בית המשפט לעניני משפחה, יעמוד בתוקפו ללא הליך נוסף.
- אכן, בית המשפט המחוזי הפנה בפסק דינו למקרים שבהם לא ניתן תוקף להסכם שנכרת על-ידי ידועים בציבור כהסכם ממון המחייב בתקופת הנישואין. אולם, עיון באותם מקרים מלמד כי באף אחד מהם לא התקיימו כלל התנאים הנזכרים כאן. במקרה אחד, שהודגש על-ידי בית המשפט המחוזי, ההסכם לא אושר כלל על-ידי ערכאה שיפוטית, אלא על-ידי נוטריון בלבד (ערעור משפחה 26693-04-13) [נבו]. בכל מקרה, בקשת רשות ערעור שהוגשה על כך התקבלה בהסכמה שנקבע כי "תבוא חלף פסקי הדין הקודמים" (בע"ם 8453/13) [נבו]. מקרה נוסף שצוין נסב אף הוא על אישור ההסכם בידי נוטריון (תלה"ם 43805-11-17) [נבו], וגם לגביו התקבל ערעור בהסכמת הצדדים (ערעור משפחה 73509-01-20) [נבו]. זאת ועוד, במקרה נוסף שאליו הפנה בית המשפט המחוזי לא נכללה בהסכם הוראה מפורשת בדבר רצון הצדדים להחיל את ההסכם גם בתקופת הנישואין (ערעור משפחה 17125-03-19) [נבו]. בשלב זה אין צורך, כמובן, לבחון את כלל פסקי הדין שניתנו בסוגיה זו בערכאות השונות. אולם, ראוי להעיר שהצדדים הביאו במסגרת כתבי טענותיהם מספר דוגמאות לכך שהסכם ממון בין ידועים בציבור דווקא אושר בבתי משפט לענייני משפחה מכוח שני דברי החקיקה. זאת, כאשר הסכמים אלו נדרשו לאפשרות של נישואין רק באופן כללי (ראו למשל: תיק הסכם 28072-11-20; תיק הסכם 58498-06-21) [נבו].
- לקראת סיום, חשוב לחזור לראשית הדברים: הכרעה זו מכוונת רק לעניינם של בני זוג ידועים בציבור אשר הסכם הנוגע ליחסים הרכושיים ביניהם מציין במפורש כי הסדריו יחולו גם במקרה של נישואין וזה אושר על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שנוכח כי ההסכם נעשה מתוך רצון חופשי והבנה של משמעותו של ההסכם ותוצאותיו.
הבהרה לקראת חתימה
- בשלב זה הגיעה לעיוני חוות דעתו של חברי השופט ד' מינץ, שדעתו שונה. קראתי את טעמיו של חברי ואינני סבורה כי יש בהם כדי לגרוע מן המסקנה שאליה הגעתי. לא אחזור על כלל הנימוקים שהצגתי לעיל ואשר נותנים, לשיטתי, מענה לקשיים שעליהם הצביע חברי. למעשה, ל"תלם" המשפטי שפירט חברי, לרבות פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, כבר התייחסתי בהרחבה (ראו למשל פסקה 46 לעיל). עם זאת, ולמען הסר ספק, אני מבקשת להדגיש כי לשיטתי אין בסיס לחשש העיקרי שעליו נותן חברי את דעתו - טשטוש התחומים לגבי היקף תחולתו של חוק יחסי ממון. אכן, כפי שציינתי לעיל, חוק יחסי ממון חל אך ורק על בני זוג נשואים, ואין בחוות דעתי כדי לשנות מכך. כל שאנו נדרשים להכריע בו הוא האם הסכם להסדרת היחסים הרכושיים בין בני זוג לא נשואים יכול לכלול בתוכו שני מרכיבים שאינם חופפים זה עם זה: הראשון והמוקדם - הסכם רכושי לפי חוק בית המשפט לעניני משפחה; הנוסף והמאוחר - בהתקיים התנאים שפורטו, הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. הגבולות נשמרים אפוא באופן ברור, ועריכתם של נישואין הייתה ונשארה גם לגישתי נקודת המעבר המהותית מן האחד לאחר. עוד אבהיר כי הדרישה שעליה עומד חברי לפיה בית המשפט המאשר הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון צריך לוודא כי קיים "צפי ממשי לנישואין בפועל" (בפסקה 3 לחוות דעתו) אינה כלולה בתנאים המנויים בחוק זה.
- אחזור ואדגיש כי תהפוכות החיים בשנים האחרונות - שבהן תכניות לנישואין במועדים מסוימים עלו וירדו על רקע, בין השאר, מגפה (קורונה) ומלחמה - מחדדות את העובדה שדי לנו בכך שבני הזוג מבקשים להסדיר את הפן הרכושי של יחסיהם ככל שיינשאו. בימים אלו של המלחמה עם איראן הדברים נאמרים ביתר שאת. מכל מקום -אני חוזרת ומזכירה את היסוד המשותף לגישתי ולגישת חברי השופט מינץ: אין כל מחלוקת באשר לכך שהסכם ייחשב להסכם ממון בין בני זוג לפי חוק יחסי ממון רק במקרה של מימוש הנישואין בפועל.
סוף דבר
- אשר על כן, אציע כי נקבל את הערעור ונקבע כי ההסכם מושא ההליך שבפנינו יוסיף לחול על הצדדים גם אם יינשאו.
- בנסיבות העניין, כלל הצדדים שבפנינו תרמו להבהרת המצב המשפטי, ועל כל אין מקום לפסיקת הוצאות.
דפנה ברק-ארזשופטת
|