תביעה אזרחית בדיון מהיר (נתניה) 18255-01-24 יעקב כשדי נ' לין קפלן

פסק דין

רקע קצר

1. לפני תביעה שעניינה פיצוי כספי בסכום של 50,000 ₪ בעילות של הפרת חובה חקוקה ורשלנות, בטענה שהתובע נחסם שלא כדין מחשבונות הפייסבוק של הנתבעת 1 ומעמוד הפייסבוק של המועצה, ובכך נפגע כבודו וחופש הביטוי שלו ונמנע ממנו מידע חיוני.
2. התובע בתיק זה הוא יעקב כשדי, עורך דין ותושב תל מונד. הנתבעת 1 היא גב' לין קפלן, ראש המועצה המקומית תל מונד והנתבעת 2 היא המועצה המקומית תל מונד.
3. הנתבעת 1 גב' קפלן מנהלת עמוד פייסבוק ופרופיל פייסבוק על שמה, (להלן - פרופיל הפייסבוק). המועצה מנהלת עמוד פייסבוק שבו מועלים מעת לעת פרסומים על פעילות המועצה לרבות הנחיות ביטחוניות, (להלן - עמוד המועצה).

טענות הצדדים בתמצית

4. התובע טוען כי גב' קפלן שמנהלת עמוד פייסבוק ופרופיל פייסבוק, חסמה אותו מחשבונותיה ובכך פגעה בכבודו, בחופש הביטוי שלו וכך גם מנעה ממנו מידע המתפרסם בחשבונותיה. לטענת התובע, בד בבד עם החסימה הנ"ל, נחסם התובע גם מעמוד המועצה.
5. התובע מניח כי חסימתו נעשתה על רקע דברי ביקורת שכתב בתגובה לפרסומים אשר פרסמו הנתבעות בחשבונותיהן וזאת ללא הודעה מראש על הכוונה לחסום את התובע וללא קבלת נימוק לסיבת החסימה.
6. התובע טוען כי פנה לנתבעת 1 לבטל את החסימה ובתגובה השיב בא כוח המועצה כי התובע אינו חסום מעמוד הפייסבוק של המועצה וגם לא מעמוד הפייסבוק של גב' קפלן, להבדיל מהפרופיל האישי שלה. לטענת התובע, בעקבות מכתב ההתראה, בוטלה חסימתו מעמוד המועצה.
7. התובע טוען כי פרופיל הפייסבוק של הנתבעת 1 ועמוד המועצה הם ענין ציבורי ואין מחלוקת שחלים עליהם כללי המשפט הציבורי במלואם וחסימתו במיוחד בזמן המלחמה ובעת שמתפרסמות הנחיות ביטחוניות מהווה מבחינת התובע מתקפה חזיתית מרושעת ונפשעת על זכויות יסוד שלו כאדם וכתושב.
8. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916לטענת התובע, חשבונותיה של גב' קפלן נושאים במובהק אופי ציבורי. הרוב המכריע של הפרסומים בפרופיל "האישי" של גב' קפלן הם פרסומים ציבוריים אותם נוהגת לפתוח ב"תושבות ותושבים יקרים" והכוללים הודעות על מינויים חדשים, עדכונים שוטפים בנוגע ליישוב, הנחיות פיקוד העורף ועוד.  כך גם בעמוד הפייסבוק של גב' קפלן שכולו פרסומים ציבוריים מובהקים.

12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)

9. התובע טוען כי בניגוד לטענת גב' קפלן הוא נחסם גם בעמוד הפייסבוק ולא רק מהפרופיל "האישי" שלה ובכך למעשה הוא נחסם מכל תוכן שמשתפת גב' קפלן. פעולת החסימה היא פעולה שרירותית, כוחנית שנועדה להשתיק כל ביקורת על גב' קפלן והכל בכסות של "חשבון פרטי" הפוטר את גב' קפלן כנבחר ציבור וראש מועצה מכללי המנהל הציבורי וכללי הצדק הטבעי.  בענין זה התובע מפנה לפסיקת בית המשפט העליון בערעור עתירה/תובענה מנהלית 7659/22 רובנשטיין נגד קוניק, מיום 21/12/2023, פורסם בנבו, (להלן - פרשת קוניק).
10. התובע טוען כי ההתנהלות הנ"ל גרמה לו נזק לא ממוני בדמות עגמת נפש המוערך על ידו בסך 50,000 ₪ תוך שהוא מבסס את תביעתו מכוח עילת הרשלנות והפרת חובה חקוקה.
11. מנגד, הנתבעת 1 טוענת כי התובע איננו אזרח פשוט ותמים אשר מבקש להשתמש בזכותו להבעת ביקורת לגיטימית ולקבל מידע חיוני אלא בשחקן פוליטי שכל מטרתו לפגוע בנתבעת 1 ולהשחיר את פניה לצורך קידום אינטרסים אישיים.
12. הנתבעת 1 טוענת כי האופן בו בחר התובע להתנהל מולה בהזדמנויות שונות חוצה את גבולות השיח הנורמטיבי ומהווה השתלחות בוטה וקיצונית שאין הדעת סובלת.
13. עוד טענה הנתבעת 1 כי התובע מנהל אתר ששמו "חרא.ישראל" ובו הוא מעלה ביקורתו ודעותיו ומשתלח באנשים שונים כולל אותה. הנתבעת 1 מפנה להליכים משפטיים אשר בהם ייצג התובע את חברי האופוזיציה בעניין הפסקת ריסוסים ברחבי המועצה, כאשר ההליכים הסתיימו במחיקת עתירה אחת ובדחיית השנייה, תוך שהיא מציגה את הביקורת שמתח בית המשפט על התובע בהליך המשפטי.
14. הנתבעת 1 טוענת כי מאחר והתובע הוא פעיל פוליטי מטעם חברי מועצת האופוזיציה המפיץ דברי ביקורת קשים וגסים גם בעמוד הפייסבוק ופרופיל הפייסבוק שלה היא החליטה כי איננה מעוניינת שהתובע יהיה נוכח במרחב האישי שלה ויעשה שימוש במידע האישי שלה ושל בני משפחתה לרבות תמונותיה בפרופיל הפייסבוק.
15. הנתבעת 1 מדגישה כי התובע לא נחסם ביתר ערוצי המידע והתקשורת ביחס למועצה וביחס לעמוד הפייסבוק שלה והוא חשוף וזמין לכל המידע הציבורי המתפרסם שם.
16. הנתבעת 1 טוענת כי אין בין הקביעות בפרשת קוניק לבין עניינו של התובע כאן דבר, וזאת הן לאור ההבדל בין הפלטפורמות, והן לאור דבריו של בית המשפט העליון בפרשת קוניק כי אין בקביעות האמורות בפסק הדין הנ"ל כדי להוות הסדר כולל ביחס לחשבונותיהם של נבחרי ציבור ברשתות החברתיות. כמו כן, הנתבעת 1 טוענת כי התובע לא התייחס כלל לחלופות לקבלת מידע ולהבעת דעה ותגובות, כך גם לא התייחס להיקף המידע המצוי בפלטפורמות אלו.

הועתק מנבו

17. הנתבעת 1 טוענת כי התובע לא נחסם בעמוד הציבורי שלה גם לא היה חסום בזמן ששלח מכתב והיה יכול לצרוך את כל המידע הציבורי בפלטפורמות השונות של המועצה והוא לא הוכיח אחרת.
18. לצד האמור, הנתבעת 2 טוענת כי התובע אינו חסום מעמוד המועצה והוא לא הציג ראשית ראיה לחסימתו מעמוד המועצה עת שנטל הראיה מוטל עליו. התובע לא הוכיח את מועדי חסימתו ומשנשמטה הקרקע תחת ראייתו העיקרית והיחידה לחסימתו מחשבון המועצה, דין תביעתו להידחות.
19. ועוד, הנתבעת 2 טוענת כי אין כל פגיעה בכבוד האדם וחירותו או הפרת חובה חקוקה או רשלנות. כמו כן אין כל קשר סיבתי בין הנזק הנטען לכל פעלה או מעשה או מחדל נטען.
20. הנתבעת 2 מוסיפה וטוענת כי לא הפרה חובה חקוקה כלפי התובע וכי בניגוד לטענת התובע, סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין אינו קובע חובה כלשהי המוטלת על המועצה והיה על התובע לציין באופן ספציפי את דבר החוק והסעיף שהופר כלפיו, אם בכלל.
21. באשר לעילת הרשלנות, הנתבעת 2 טוענת כי לא חלה עליה חובת זהירות מושגית שכן הפעלת עמוד פייסבוק אינה פעולה שלטונית כפי שטוען התובע.
22. עוד נטען כי הפעלת עמוד פייסבוק בניגוד לאתר אינטרנט אינו אחד מאמצעי התקשורת אותם חייבת הרשות המקומית להפעיל ולפרסם מידע באמצעותו.
23. לסיום, הנתבעת 2 טוענת כי לא חלה על המועצה חובת זהירות קונקרטית. התובע לא הצביע על סיכון בלתי סביר שנגרם לו בעקבות חסימתו בעמוד המועצה.
24. ועוד נטען כי גם בהנחה שהתובע נחסם מעמוד המועצה הרי שלתובע גישה לפלטפורמות אחרות בהן יוכל להביע את דעותיו ועמדותיו ולכן מכל האמור דין התביעה נגדה להידחות.
25. ביום 28/12/2025 התקיים דיון הוכחות, (להלן: הדיון) שבמסגרתו נחקרו התובע, גב' קפלן ומנכ"לית המועצה, גב' תהילה מימון. לאחר הדיון, ולבקשת הצדדים ניתנה הוראה להגשת סיכומים בתיק.  הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

26. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את טיעוניהם בדיון שהתקיים לפניי ולאחר הגשת סיכומים בכתב, אני מחליט לדחות את התביעה. אבהיר ואנמק.
27. מאחר ועסקינן בהליך בסדר דין מהיר פסק הדין ינומק באופן תמציתי על פי התקנות בהתאם לקבוע בתקנה 82 (ב) לתקנות סדר הדיו האזרחי, תשע"ט - 2018.

העדר עילת תביעה (עצמאית) מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.?

28. תחילה אדון בעילת התביעה מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאחר מכן בעילות של הפרת חובה חקוקה ורשלנות. לאחר בחינת כלל ראיות התובע בתיק שוכנעתי כי לתובע אין עילת תביעה כנגד הנתבעות בתיק מהטעמים שיפורטו להלן.
29. התובע טוען כי התנהלות הנתבעות אשר חסמו אותו מחשבונות הפייסבוק מקימה את עוולת הפרת חובה חקוקה ורשלנות מכוח פקודת הנזיקין וכנגזרת מהפרת החובה החקוקה נפגע כבודו המוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ונפגע חופש הביטוי והחופש לביקורת שהם זכויות חוקתיות, (ראו: עמ' 4 בפרוטוקול הדיון מ- 28/4/2025).
30. בחינת הפסיקה הרלוונטית מעלה כי טרם הוכרעה השאלה האם ניתן לפסוק פיצוי בגין הפרת זכות יסוד חוקתית מחוץ לתחום דיני הנזיקין. ניכר כי בתי המשפט העדיפו במקרים שהובאו בפניהם להשתית קביעתם על עילות נזיקיות.  ראו, למשל, ערעור אזרחי 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' ביה"ח כרמל, פד"י נג' 4 526, שם אכן נפסקו פיצויים בגין עצם הפגיעה באוטונומיה של התובעת על גופה, אלא שמדובר היה בפגיעה רשלנית ולפיכך הדגיש כב' השופט אור כי לא נזקק להכרעה בשאלה הנוגעת להכרה השיפוטית בקיומן של עוולות חוקתיות.
31. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה כבענייננו במסגרת ערעור אזרחי 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בערעור מיסים נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל אביב (פורסם בנבו), וקבע:"...סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מהווה חובה חקוקה במובנו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין. זוהי חובה כללית ועקרונית המקנה לאזרח זכות יסוד, אך אין עסקינן בחובה ספציפית על פי דין." (ההדגשה שלי: ח.ח.). 
32. דברים אלו הודגשו גם במאמרו של כבוד הנשיא השופט יצחק עמית "על טשטוש תחומים, טשטוש גבולות ואי- ודאות במשפט" דין ודברים ו 17(2011):"... הרעיון כי הזכויות המנויות בחוקי היסוד יהוו בסיס לעוולה של הפרת חובת חקוקה נדחה בשלב זה בפסק דין קצר של בית המשפט העליון בעניין דור זהב.  שם נקבע כי אין לראות בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו חובה חקוקה במובן סעיף 63 לפקודת הנזיקין, באשר זכות הקניין הקבועה בסעיף זה היא "חובה כללית ועקרונית המקנה לאזרח זכות יסוד, אף אין עסקינן בחובה ספציפית על פי דין". 
33. בהמשך, כב' הנשיא השופט עמית מציין במאמרו לעיל כי בשלב זה בית המשפט העליון טרם הכיר בעוולה חוקתית גם במקרים שבהם התבקשה לכאורה פנייה לזכויות חוקתיות. ועוד נכתב כי אחת התוצאות של טשטוש גבולות במשפט היא יחסיות, היעדר ודאות, היעדר יציבות ושמא אף כרסום במקצוענות המשפטית.  חשוב שגבולות התחומים לא ייפרצו מבלי דעת ובהיעדר מודעות, וכך נכתב "...אכן, רצוי שתחום משפטי אחד יפרה את האחר, רצוי שדיסציפלינות אחרות ישקו את הפרדס המשפטי, אבל בחלק מהדברים יש לחזור למושכלות ראשונים.  יש לשאוף כי בסוף פסק הדין ידע הקורא מה הרצוי.  את הטיעון המשפטי יש להעמיד, ככל האפשר, על בסיס צנוע של דוקטרינה מקומית כמו הפרה של הסכם או עוולה נזיקית מבלי להידרש לכלים כלליים ועמומים כמו זכויות חוקתיות...".

00

34. 0ועוד בהקשר לאמור לעיל נקבע בפסק דין ערעור אזרחי 8489/12 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו 29.10.2013) כי: "...יש להבחין בין מקור הזכות לבין העילה או העוולה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אכן מהווה מקור זכות לכבוד ולפרטיות, אך שימוש ישיר בזכות זו כעילת תביעה, בבחינת "עוולה חוקתית" טרם הוכר במשפטנו, וגם השימוש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כמקור להפרת חובה חקוקה נדחה בפסיקה (ערעור אזרחי 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בערעור מיסים נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תיק אזרחי [פורסם בנבו] בפסקה 54 (4.2.2010) ).  (ההדגשה שלי: ח.ח).
35. זאת ועוד, כב' השופטת פרופ' דפנה ברק ארז התייחסה במאמרה "עוולות חוקתיות בעידון חוקי היסוד" (משפט וממשל ט תשס"ו) להתבססות ההדרגתית של אחריות בעלת אופי כספי-נזיקי בגין הפרה של זכויות חוקתיות במשפט הישראלי אך מיקוד הדברים היה במקרים שבהם תביעת הפיצויים מכוונת נגד השלטון אם כי הסבירה "כי יש לו זיקה לסוגיה של אחריות בנזיקין בגין הפרה של זכויות אדם גם במערכות יחסים פרטיות".
36. לאחר הדיון העקרוני בשאלת האחריות החוקתית, נבחנה מידת פתיחותה של הפסיקה לרעיון של תביעות פיצויים חוקתיות ובחינה זו, גילתה "נכונות של בימ"ש העליון לשקול את הרעיון, תוך הימנעות מהכרעות בעלות משמעות תקדימית", לדברי כב' השופטת פרופ' ברק ארז במאמרה הנ"ל.
37. הפער בין דלות הפסיקה בבימ"ש העליון לבין ההתייחסות החוזרת ונשנית לעניין בפסיקתן של ערכאות אחרות, לגישת כב' השופטת ברז ארז "הוא פרי העובדה, שתביעות פיצויים חוקתיות כמעט אינן מגיעות לבימ"ש העליון. מצב דברים זה אינו רצוי, משום שהוא תורם לאי בהירות משפטית בתחום שיש לו חשיבות מעשית וחינוכית כאחת.  על כן טוב יעשה בימ"ש העליון, אם יבהיר את עמדתו העקרונית בכל הנוגע לדין החל על תביעות פיצויים שעילתן הפרה של זכויות חוקתיות, גם אם העניין לא יהיה טעון הכרעה במקרה שיידון לפניו, מתוך התחשבות באופיים הנדיר של ערעורים על פסקי דין בתביעות פיצויים חוקתיות". 
38. כך גם קבע בית המשפט העליון בפסק דין רשות ערעור אזרחי 2015/20 פלוני נ' מדינת ישראל משרד הבריאות (נבו 25.10.2020): "ואולם, חרף הטעמים כבדי המשקל התומכים בהכרה בעוולה חוקתית, יש להדגיש כי עוולה זו אינה מוסדרת בפקודת הנזיקין או בחקיקה אחרת, והלכה למעשה, עסקינן בעוולה שנדונה בפסיקה ובספרות המשפטית בלבד. נוכח האמור, יש לבחון האם ניתן וראוי להכיר בעוולה חוקתית בדרך של "חקיקה שיפוטית".  בהקשר זה מעניין לציין כי חרף הדיון הנרחב שהתקיים בנדון בפסיקה ובספרות לאורך השנים, בית משפט זה טרם הכריע בשאלת ההכרה בעוולה חוקתית במשפט הישראלי (ראו: ערעור אזרחי 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3) 1805, ערעור אזרחי 7703/10 ישועה נ' מדינת ישראל -מנהלת סל"ע, פ"ד סז (1) (2014), בעמודים 51-50, 54; רשות ערעור אזרחי 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 18(ז) לחוות דעתו של השופט י' עמית (19.1.2017); יצחק עמית "על טשטוש תחומים, טשטוש גבולות ואי-ודאות במשפט" דין ודברים ו 17, 27 (התשע"א); ברק, בעמודים 376-375 ו-407)." עוד נקבע כי: "אמנם, רבים עמדו על הקשיים הכרוכים ביצירה פסיקתית של עוולה חוקתית, שעה שהמחוקק לא עיגן קיומה של עוולה כזו בחוק.  כך, הטלת חבות זו בפסיקה עשויה להשליך באופן ניכר על המדיניות השלטונית בתחומים שונים, על סדרי עדיפויות ציבוריים, על משאבי המדינה וכיוצא באלה.  לפיכך, מתעורר קושי ממשי ביצירתה של עוולה חוקתית בפסיקה, חלף הסדרתה בחקיקה".
39. ועוד, בקשות עירייה אחרות 1303/09 קדוש נ' ביה"ח ביקור חולים, מ- 5/3/12 (פורסם בנבו), בית המשפט העליון הבהיר כי גם כיום, כל עוד אין בסיס לעילה נזיקית, אין לפרוץ את הגבולות בקביעת פיצוי בגין עוולה שטרם הוגדרה בדין או בפסיקה כעוולה חוקתית "...כמו כן, אציין כי למרות שהביטוי עוולה חוקתית הפך כבר למטבע לשון בפסיקה, הרי שבית משפט זה טרם הכיר בעוולה חוקתית".
40. בקשות עירייה אחרות 1081/00 אבנעל חברה והפצה בערעור מיסים נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו), ביהמ”ש השאיר כשאלה פתוחה את כוח החקיקה השיפוטית של ביהמ”ש ליצור הלכות שיפוטיות המטילות אחריות לתשלום פיצויים מחוץ לנורמות המקובלות במשפט הפרטי.
41. ראו גם דברים שנאמרו בתיק משפחה (ירושלים) 18551/00 ק.ס.נ.ק.מ, פ"מ תשס"ד (3) 201 כב' השופטת נ' מימון, כדלקמן:

"...אכן, יש שיראו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו תשתית ומקור להתערבות ולפיצוי בגין התנהגות מעוולת כזו, ברם שאלה היא אם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ופגיעה ביסודותיו מהווים תשתית לחיובים ופיצויים בגין הפרתו גם כאשר מדובר בהפרה או פגיעה ביסודותיו ביחסים שבין פרטים ולא פרט מול אורגן שלטוני (א' ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" [45]; ד' ברק-ארז עוולות חוקתיות [40]).