בפסקי דין רבים נקבע כי רשויות המדינה יכולות וצריכות לצפות אפשרות של פגיעה בעציר. כך למשל בתיק אזרחי (מחוזי ת"א) 1715/89 עיזבון בן חיים נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פ"מ התשנ"ה (א) 353 (1994), הוטלה על המדינה אחריות בשל גרימת מותו של אסיר על ידי אסיר אחר שהיה בבחינת "שור מועד", כלומר שהיה ברור כי טמונה בו סכנה. כן נקבע כי המדינה אחראית לנזק שנגרם לאסיר טעון הגנה (ערעור אזרחי 8650/08 הנ"ל; ת.א. (תל אביב) 975/77 נגר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פ"מ מ"ה(1) 490, 498-497 (1985)).
- המבחן המרכזי לקביעת אחריותה של המדינה בשל הפרת חובת ההגנה על עציר מפני מעשי עבריינות של צד שלישי הינו מבחן הצפיות; דהיינו, עד כמה ניתן היה לצפות, בנסיבותיו של המקרה, את האפשרות שצד שלישי יפגע בעציר. כדי לענות על השאלה נדרשות רשויות החוק לאסוף מידע על הסכנות הטמונות בעציר המוחזק על ידן, לברר האם העציר מסוכן לאחרים והאם יש מי שרוצה לפגוע בו. על הרשות להפעיל מנגנונים לאיסוף מידע, להפריד בין אסירים המסוכנים זה לזה, להרחיק גורמים שעלולים לפגוע, להרחיק ולמנוע כניסת אמצעים שיכולים לשמש לפגיעה בעצירים וכדומה (ראו ערעור אזרחי 559/77 למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 649 (1979); ערעור אזרחי 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185, 188 (2002); ערעור אזרחי 4704/96 מקרין נ' נציבות שירות בתי הסוהר, פ"ד נב(3) 366 (1998); ערעור אזרחי 8650/08 הנ"ל; ערעור אזרחי 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004)).
- ומה בענייננו. התובע נעצר על ידי שוטרי משטרת מעונה והובא לתחנת המשטרה, שם נחקר בחשד לביצוע עבירות כלפי בני משפחת צ'רבי. במהלך החקירה הוברר כי בין התובע למשפחת צ'רבי קיים סכסוך מתמשך שאף הביא בעבר להעמדתו לדין של התובע.
דומה שבנסיבות כאלו האפשרות כי בני משפחת צ'רבי יבקשו להתנכל לתובע ולפגוע בו הייתה צריכה לעמוד לנגד עיני השוטרים. כל שוטר סביר היה צריך להבין כי מפגש בין המתלוננים לבין התובע, זמן קצר לאחר אירוע אלים שבעקבותיו נעצר התובע, עלול להסתיים בקטטה נוספת. דומה שכל שוטר צריך ויכול לצפות את האפשרות כי קרבן עבירות אלימות, קרבן לתקיפה, יבקש לנקום ולפגוע במי שפגע בו רק זמן קצר קודם לכן (ראו דברי השופט זילברטל תיק אזרחי (ירושלים) 1367/99 עזבון המנוח מוסא סלימאן אבו צבחה נ ' מדינת ישראל (19.5.2004)).
- מן האמור ברי כי קיימת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית וכי על המדינה ורשויותיה הייתה מוטלת חובה לנקוט באמצעים סבירים למנוע נזק לתובע במהלך מעצרו. נפנה כעת לבחון האם חובה זו הופרה.
- כפי שיפורט לעיל, התובע הובא למשטרת מעונה ונחקר. בתום החקירה התקבלה הוראה להעבירו לבית המעצר במשטרת עכו. העד יעקב אטיאס העיד כי אינו יודע מה הייתה סיבת ההחלטה להעביר את התובע לעכו (עמ' 47). לאחר שהתקבלה ההוראה נלקח התובע על ידי השוטר אטיאס ליומנאי היושב בכניסה לתחנה, שם מבוצע הליך של רישום, שבסופו חותם השוטר על קבלת העציר לאחריותו (עמ' 48). בעת ששהו בקרבת היומנאי נודע לשוטר אטיאס כי יש להוביל עציר נוסף בשם איגור קרב ועל כן אזק את שני העצירים יחדיו (עמ' 48). השוטר אטיאס הבהיר כי הוצאת עצור מהתחנה מחייבת ליווי של שני שוטרים ולכן הצטרף אליו גם המתנדב מר הנרי סיבוני ז"ל (עמ' 48). עוד סיפר כי בטרם הובלת עצור הוא מברר האם יש לגביו מידע מיוחד, כמו ניסיונות בריחה, פגיעה עצמית, ניסיונות פגיעה על ידי אחרים וכדומה (שם).
- לדברי השוטר אטיאס לא נמצא כל מידע מיוחד ביחס לתובע ועל כן לא נקט בכל פעולה מיוחדת (שם, שורה 32). עם זאת, אישר כי הכיר את התובע ממקרים קודמים וידע כי התובע נוהג באלימות (עמ' 49). העד זכר גם מקרה שבו התובע לא אותר במשך תקופה ארוכה. בנסיבות אלו הוא סבר כי מדובר בעציר המוגדר כ"ברחן" וכן כ"עציר מסוכן" וזאת בשל מעשי האלימות מהעבר לרבות כליאת השוטר באירוע שבגינו נעצר (עמ' 41).
- כפי שצוין לעיל, כאשר הובא התובע לתחנה הוא נחקר על ידי השוטר אטיאס (נ/20). החקירה התמקדה ביחסים עם משפחת צ'רבי, בסכסוך שהתפתח ביניהם ובקטטה שפרצה באותו יום. משמע, השוטר אטיאס, וכל מי שהיה מעורב במעצרו של התובע, ידעו כי הרקע למעצר הינו סכסוך עם משפחת צ'רבי. בשים לב לעברו הקודם, ליחסים המתוארים עם משפחת צ'רבי שגררו גם אישום קודם, הרי שהאפשרות כי בין משפחת צ'רבי לתובע קיים מתח שעלול להתפרץ אם ייפגשו ביניהם, הייתה צריכה ויכולה להיות צפויה.
- מתיאורו של השוטר שלומי הרצוג (נ/22), אשר שימש במועד הרלבנטי ראש משרד סיור במשטרת מעונה, מתברר כי תחנת המשטרה בנויה במבנה "טיגראט" (מצודת משטרה שנבנתה בימי השלטון הבריטי). חצר התחנה מגודרת ובכניסה לחצר קיים שער חשמלי מבוקר על ידי היומנאי. כל אזרח שמעונין להיכנס לתחנה צריך להיכנס דרך החצר. על המבקש לצלצל במערכת הקשר הפנימית (אינטרקום) ולאחר שהוא מזדהה ומבהיר את מטרת ביקורו, היומנאי פותח לו את השער.
עוד מתברר כי החצר הקדמית משמשת לניידות משטרה החונות סמוך לכניסה למבנה. לתחנה גם פתח יציאה נוסף בחלק האחורי. בפתח זה משתמשות יחידות מיוחדות, כמו יחידת השיטור הכפרי, יס"מ וכדומה, אך הוא אינו משמש לשימוש מבצעי שוטף (סעיף 11 ל- נ/22 ועמ' 63).