ההלכה לגבי הדרישה ל"אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית-המשפט" סוכמה על-ידי המלומד קדמי בספרו יעקב קדמי, על הראיות - חלק ראשון - הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009) בעמ' 370:
"א. המדובר בהתבטאות של 'עד' - על-פי 'מעמדו' בעת מתן העדות, בין שהעיד ובין שלא העיד או שלא ניתן להעידו - שנעשתה מחוץ למסגרת הדיון הפלילי שבמהלכו מבקשים להציגה כראיה, המשתקפת בכתב, אם בכתב-ידו של העד ואם ברישום שנעשה על-ידי מי שהאזין לדבריו, בין בנוכחותו ובידיעתו ובין שלא בנוכחותו ובידיעתו, לרבות בהקלטה; ובלבד שבמקום שרישום דברי העד לא נעשה בעת אמירתם - יערך הרישום בהקדם ובהזדמנות הראשונה, וישקף את דבריו של העד ולא את התרשמותו של הרושם מהדברים ששמע ממנו.
ב. ולא למיותר יהיה לציין, כי מקום שמסר עד מספר אימרות חוץ בכתב, שתוכנן אינו זהה - לאמור: שמסר במספר אימרות מספר גירסאות שונות - ניתן להגיש כראיה את כל האימרות או רק חלק מהן; ולבית ‑ המשפט שמורה הסמכות לבחור מתוכן את זו האמינה עליו."
התנאי הראשון לשם קבלת אמרת חוץ של עד הינו כי "מתן האמרה הוכח במשפט". תנאי זה מחייב הוֹכחה כי האמרה נמסרה על-ידי העד. אם אישר העד בעדותו כי האמרה ניתנה על-ידו, ניתן להסתפק בכך. תנאי זה אינו נוגע להוֹכחת הנסיבות בהן ניתנה האמרה, אלא רק לגבי שאלת זיהויה של האמרה כאמרת העד. ואולם, אם העד אינו מאשר שאמר את הדברים שנכתבו באמרה, או שהוא מכחיש אותם, ניתן להוכיח את האמרה באמצעות ראיות או עדים אחרים אשר יוכיחו כי זוהי אמרתו של העד. לרוב מקובל להוכיח את זהות העד באמצעות מי שגבה ממנו את האמרה ותיעד אותה.
בערעור פלילי 803/80 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 523, 528-529 נאמר:
"מקובלת עלי גישתו של בית-משפט קמא, שאיבחן בין קבילותה של אימרה לבין שאלת המשקל, אותו ניתן ליחס לדברים האמורים בה. עצם הקבילות היא תוצאה נגזרת אוטומאטית של קיום שלושת התנאים שבסעיף 10א(א), אשר אל הראשון מביניהם התייחסנו לעיל. תנאים אלו אינם מחייבים הבאת עדות על נסיבות גביית ההודעה אלא רק את זיהויה בתור אימרת העד, ואם העד עצמו מאשר זהותה כמבואר, אין אף צורך בהבאת עד נוסף כלשהו".
התנאי השני הינו כי "נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו". מדובר למעשה בתנאי כפול: התנאי האחד, שנותן האמרה הוא עד במשפט; התנאי השני, שניתנה לצדדים הזדמנות לחקור את העד. הדרישה כי נותן האמרה הוא עד במשפט מתבטאת בכך שהעד מתייצב בבית המשפט ועולה למסור עדות על דוכן העדים, כך שלבית המשפט מתאפשר להתרשם מתגובתו ומדבריו. ואילו הדרישה כי ניתנה לצדדים הזדמנות לחקור את אותו עד נועדה לאפשר בחינת אמינות דבריו בבית המשפט, ובכלל זאת לתת לסנגוריה הזדמנות לעמוד על עצם קיומן של סתירות שהתגלו בין דברי העד שנמסרו לפני המשפט לבין דבריו בעדותו במהלך המשפט.