הנה כי כן, בשעה שעד מתייצב לעדות באופן פיזי, על אף סירובו להעיד או שהוא ממלא פיו מים, שותק, אינו משיב לשאלות, או שעונה באופן חסר פשר, ניתן לראותו כ"עד במשפט" לצורך סעיף 10א(א) לפקודת הראיות. זאת, גם כאשר לא התאפשר להגנה לחקור את העד בחקירה נגדית אפקטיבית.
התנאי השלישי נוגע לשוני בין העדות לבין האמרה בפרט מהותי, או כאשר העד מכחיש את תוכן האמרה, או טוען כי אינו זוכר את תוכנה. כפי שנקבע בפסיקה, דרישה זו באה על סיפוקה כל אימת שהעד אינו חוזר על דברים שמסר באמרתו, שעה שמדובר בעניינים מהותיים, ואינו חייב לבוא לידי ביטוי דווקא בסתירה ביניהן (ראו ערעור פלילי 9265/96 אברמוב נ' מדינת ישראל, נג(3) 481; ערעור פלילי 9613-04 ציון בן סימון נ' מדינת ישראל (4.9.2006)). לשם סיפוקו של תנאי זה, די בכך כי מדובר בתשובות בלתי ענייניות של העד או כאלה שנמסרו כדי לצאת ידי חובה, וכן אם מדובר במתן תשובות מתחמקות או אף בהכחשת עצם עשייתה של האמרה. כאשר קיימות סתירות מהותיות בין דברי העד בבית-המשפט לבין הודעותיו במשטרה כי אז מדובר בעדות השונה מהאמרה בפרט מהותי (ראו: ערעור פלילי 657/81 דנוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 818; ערעור פלילי 365/81 אושרי נ' מדינת ישראל; ערעור פלילי 116/87 נחמיאס נ' מדינת ישראל, מא(4) 716; ערעור פלילי 254/88 מדינת ישראל נ' טמסום, מד(4) 663; ערעור פלילי 2251/90 חוסאם בן מוג'הד נ' מדינת ישראל, מח(5) 221).
- סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות קובע לאמור:
"בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו".
בעוד שסעיף 10א(א) לפקודת הראיות עוסק בקבילות אמרת החוץ, סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות עוסק במשקלה הראייתי של האמרה, לאחר שזו צלחה את מבחני הקבילות והתקבלה כראיה. כאמור, סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות מאפשר לבית המשפט להעדיף את הנאמר באמרת חוץ בכתב של עד על פני עדותו בבית המשפט, בהתאם לנסיבות המנויות בו. מנגד, אפשר שאמרת חוץ תתקבל כראיה קבילה, אך בית המשפט לא ימצא לנכון לבכרה על פני עדותו של העד. אפשר גם שבית המשפט יקבל את האמרה שלא כמקשה אחת, כך שרשאי הוא לפצלה, לקבל חלקים ממנה כמהימנים וחלקים אחרים לדחות כבלתי-מהימנים.