ממילא, אין צורך להכריע בשאלה אם ניתן היה להסתפק בהסכמת המבקשים אילו הייתה עונה על התנאים למתן 'הסכמה מדעת' כהגדרתה בעניין בן חיים. מכל מקום, אעיר כי מדובר בסוגיה סבוכה ומורכבת, אשר ראוי כי המחוקק ייתן עליה את דעתו ((ראו גם: רשות ערעור פלילי 9446/16 התובעת הצבאית הראשית נ' סיגאוי (19.6.2017) (להלן: עניין סיגאוי); וכן ראו סעיף 90 להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - המצאה, חיפוש ותפיסה), התשע"ד-2014, ה"ח הממשלה 574 (להלן: הצעת חוק המצאה חיפוש ותפיסה))".
וכך קבעה כב' הנשיאה א' חיות בדיון נוסף פלילי 1062/21 יונתן אוריך נ' מדינת ישראל, פס' 26 (11.1.2022)):
"השאלות הטעונות הכרעה בדיונים הנוספים שלפנינו הן, כאמור, שאלות פרשניות הנוגעות להוראת סעיף 23א לפקודה. סעיף זה קובע כי חיפוש במחשב לא יתבצע אלא על פי צו שיפוטי - וזאת להבדיל מחיפושים אחרים, שאותם ניתן לבצע בנסיבות מסוימות ללא צו (ראו סעיף 25 לפקודה). במאמר מוסגר יצוין כי הדעות חלוקות בנוגע לאפשרות להסתפק ב'הסכמה מדעת' של הנחקר לצורך ביצוע חיפוש במחשבו ללא צו (ראו: עניין אוריך הראשון, בפסקה 17), אך שאלה זו חורגת מגדרי הדיון בענייננו, שכן אין חולק כי בשני המקרים נושא הדיון לא ניתנה 'הסכמה מדעת' כאמור".
וכן בפסקה 27:
"בשלב ניהול החקירה קיים מתח מובנה בין האינטרס להבטיח חקירה מהירה ויעילה לשם לוחמה בפשיעה והגנה על שלום הציבור ועל מנת להגיע לחקר האמת, ובין הצורך להבטיח את זכויותיהם של נחקרים, חשודים וצדדים שלישיים. שלב זה כרוך מעצם טבעו בפגיעה מסוימת בזכויותיהם של נחקרים ושל גורמים אחרים הנוגעים לחקירה, ובכללן הזכות לפרטיות, הזכות לחירות והזכות לקניין (ערעור פלילי 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 833 (2005) (להלן: עניין בורוביץ); בית דין גבוה לצדק 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל, פ"ד סה(2) 694, 717 (2012) (להלן: עניין נתוני התקשורת); עמית, בעמ' 310-309), אך אין משמעות הדבר שהמטרה מכשירה את כל האמצעים. מרחב הפעולה של רשויות החקירה לעולם כפוף למגבלות ולסייגים שנועדו להבטיח משפט הוגן ומידתיות של הפגיעה בזכויות נחקרים (לרבות חשודים ועֵדים) וכן צדדים שלישיים (ראו בהקשר זה גם: סעיף 7(ג) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; רשות ערעור פלילי 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(3) 305, 334 (2012))".