בפרשת יששכרוב הדגישה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש כי קבוצת שיקולים זו אינה חפה מקשיים, והותירה לימים שיבואו את השאלה "באיזו מידה יראו בתי-המשפט בישראל להתחשב בחשיבות הראיה ובחומרת העבירה המיוחסת לנאשם במסגרת הפעלת שיקול-דעתם על-פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית" (שם, בפס' 73).  בהמשך, בערעור פלילי 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל (23.11.2011) קבע השופט נ' הנדל כי אין ליתן משקל לחומרת העבירה במסגרת בחינת קבילותה של ראיה, ועל קביעה זו חזר השופט א' שהם בערעור פלילי 2868/13 חייבטוב נ' מדינת ישראל, בפס' 89 (2.8.2018).

לעומת זאת, השופט (כתוארו אז) י' עמית הביע דעה שונה בערעור פלילי 5417/07 ניקולאי בונר נ' מדינת ישראל, פס' 21 (30.5.2013), כהאי לישנה: "לטעמי, יש מקום לשקול את חומרת העבירה במסגרת התכליות של חקר האמת, החשש לביטחון הציבור והאינטרס של נפגע העבירה.  ודוק: איני בא לומר כי בכל עבירת רצח או עבירה חמורה אחרת המשקל של חומרת העבירה יַטֶה מיניה וביה את הכף לחובת הנאשם.  אולם חומרת העבירה במסגרת שיקולי 'עלות-תועלת' צריכה להיות אחד הרכיבים במסגרת מערכת האיזונים המורכבת והעדינה של דוקטרינת הפסילה שהתוותה לנו הלכת יששכרוב.  ואין לי אלא לחזור ולהפנות לדברי השופטת (כתוארה אז) ביניש (שם, עמ' 566): 'חשוב להדגיש כי אף אחד מהשיקולים עליהם עמדנו אינו בעל מעמד בלעדי או מכריע, וכי משקלם היחסי של השיקולים האמורים ייקבע בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו'" (ראו גם: ערעור פלילי 6144/10 גטצאו נ' מדינת ישראל, סעיף ג' לפסק דינו של השופט י' עמית (10.4.2013); ערעור פלילי 4039/19 דניאל נחמני נ' מדינת ישראל, פס' 50 (17.3.2021)).

85. לצד התקיימותם של השיקולים המפורטים לעיל, סבורני כי במקרה דנא יש לתן משקל ראוי גם לקבוצת השיקולים השלישית, העוסקת באיזון הדרוש בין השפעת פסילת הראיה על מלאכת עשיית הצדק, תוך בחינת מהות העבירה המיוחסת לנאשם ומידת חומרתה. כאמור, עסקינן בעבירה עיקרית שעניינה ניסיון רצח, שהינה ניסיון לביצוע העבירה הקשה ביותר בספר החוקים, כאשר סרטוני המצלמה אפשרו את הזיהוי הראשוני שבאמצעותו נעצר הנאשם סמוך מאד לאחר המעשה באותו היום.

אמנם, לאחר איסוף מכלול הראיות והעדויות כנגד הנאשם, הרי שפסילת הסרטונים כראיות קבילות אין משמעה מניה וביה לזיכוי הנאשם, שכן בהתבסס על עדות זיהוי הנאשם על ידי המתלונן, והדרישה לחיזוק ראייתי, דומה כי המאשימה הציגה שלל ראיות נוספות, מלבד התיעוד המצולם, שיש בהן כדי לענות על דרישה זו.  ברם, לא רק שהתיעוד המצולם ככל שיימצא קביל מניח מסה ראייתית משמעותית לביסוס הקביעה כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום בכל הנוגע לירי לעבר המתלונן, אלא - וזה העיקר - הראיות הנגזרות מהתיעוד המצולם הן אלה שהביאו ללכידתו ולמכלול הראיות האחרות שיש בהן כדי חיזוק ראייתי לעדות המתלונן נגדו.  לפיכך, פסילת הסרטונים, אף אם לא תוביל לזיכוי הנאשם במקרה דנא, תפגע במארג הראיות המפלילות את הנאשם, באופן שעשוי להוביל לחוסר צדק במובנו הרחב ולפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט, ואין מקום או הצדקה לכך.

86. הנה כי כן, בהינתן האינטרסים השונים, נדרש איזון התואם את הנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, בין האינטרס הציבורי בחשיפת האמת ובהגנה על שלום הציבור באופן המצדד באי פסילת קבילותם של הסרטונים המתעדים את המעשה ואת מסלולו של היורה מביתו ובחזרה, הקושרים את הנאשם בהסתברות גבוהה מאד כמי שביצע את העבירה; לבין החובה להגן על טוהר ההליך הפלילי ועל זכויות הנאשם, כנחקר וכנאשם, כמו גם צדדים שלישיים, באמצעות פסילת קבילותם של הסרטונים שהושגו תוך פגיעה בזכויותיהם. בבחינת היקף הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת ראיות אלו, מתעוררת השאלה האם מידת הפגיעה באינטרס הציבורי כתוצאה מפסילת הראיות והמחיר החברתי הכרוך בכך אינם גבוהים דיים בנסיבות דנא.
87. אין חולק שעל בית המשפט להקפיד עם רשויות החקירה כי תפעלנה סמכותן על בסיס נורמות חקירה הוגנות. בנסיבות עניינו של הנאשם באתי לכלל דעה כי הפגם שארע בהליך החדירה למצלמות האבטחה השונות, בנסיבות המתוארות לעיל, ומבלי להקל בו ראש, אינו מהווה חציית קו אדום, כך שהפגיעה בזכויות הנאשם כנחקר, כמו גם ההקפדה על הגינות ההליך הפלילי והרתעת גורמי האכיפה, נסוגים מפני הפגיעה בערכים ובאינטרסים החברתיים של מיצוי הדין עם עבריין אשר ביצע מעשים כדוגמת אלו המיוחסים לנאשם, לצד אינטרסים כגון: אמון הציבור ותחושת ביטחונו ביחס למסוגלותם של גורמי החקירה והאכיפה למלא את תפקידם כהלכה ובזמן אמת; יעילותו של ההליך הפלילי; היכולת למצות את הדין עם מי שחטא בביצוען של עבירות כה חמורות; החתירה לגילוי האמת; ניצולם הנבון של משאבי המערכת המשפטית; ניהולם המושכל של ההליכים, ובעיקר הרצון לעשות צדק עם מי שכמעט איבד את חייו בשל מעשה העבירה.
88. מכל המקובץ, בהביאי בחשבון כי גם אם נפל פגם בהליך איסוף הראיות ממצלמות האבטחה, והגם שראוי וניתן היה לעשות את הדברים אחרת, וככל שהיה חשש לפגיעה באותן ראיות ניתן היה לאסוף אותן עד לקבלת צו חדירה מאת בית המשפט; ובהינתן שמדובר בראיות חפציות שאמינותן אינה שנויה במחלוקת ובעלות קיום עצמאי ונפרד מאי-החוקיות שהייתה כרוכה בהשגתן; ובהינתן חומרת העבירה והאיזון הנדרש בין האינטרסים הנוגדים, כמבואר לעיל, נחה דעתי כי כלל השיקולים שפירטתי, מובילים למסקנה כי הפגמים השונים שנפלו בפעולות השוטרים נסוגים מפני האינטרסים הציבוריים עליהם עמדתי, ובראשם המלחמה בפשיעה והגנה על שלום וביטחון הציבור. המחיר החברתי הכרוך בפסילת הראיות גבוה יותר מהתועלת החברתית.  קבלת הסרטונים כראיות קבילות לא תפגע פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן, משכך, לא מצאתי לפסול את הממצאים הראייתיים שהתקבלו מהתיעוד המצולם, ועל-כן אני קובע את קבילותם.  בהינתן שמדובר בראיות חפציות, אמינותן לא נפגעה מעצם דרך השגתן, ומשלא נשמעה כל טענה לפגיעה כלשהי בתוכן הסרטונים, הרי שמשקלם לא נפגע.

זיהוי הנאשם בתיעוד המצולם

89. משפחת הנאשם טארקין הציבה כאמור מצלמת אבטחה סמוך לדלת דירתם בבניין מגוריהם שברחוב סהרון 8 תל אביב-יפו (ת/49). הסרטונים ממצלמה זו, אשר נמצאו קבילים ומהימנים, מלמדים על כך כי מי שנחשד להיות הנאשם יצא מבית משפחתו ביום 20.7.2022 בשעה 12:41, כשפרטי לבושו הם כדלקמן: חולצה שחורה קצרה, מכנסיים ארוכים בצבע שחור, כובע קסקט שחור ונעליים שחורות, ושב לביתו בשעה 13:58.  בשעה 14:16 נראה שוב יוצא מביתו, לאחר שהחליף בגדיו, כך שנצפה לבוש בחולצה שחורה קצרה, מכנסיים קצרים בצבע כתום, כובע קסקט שחור על ראשו ונעליים שחורות לרגליו (ת/49, ת/73).
90. הנאשם אישר בעדותו בבית המשפט כי הותקנו מצלמות אבטחה בביתו שברחוב סהרון, לרבות מצלמה שניצבת מעל דלת הדירה (עמ' 560 לפרוט'). הנאשם אישר כי הוא זה שתועד בסרטון, אשר הוצג בפניו, בעת ששב לדירתו בשעה 13:58, ויצא ממנה לאחר כרבע שעה כשהוא לבוש בבגדים אחרים, שעמם נעצר בהמשך (עמ' 560-561 לפרוט').  הנאשם אישר בעדותו כי הבגדים השחורים שלבש עד שובו לדירה, אותם החליף כאמור באחרים, נתפסו על ידי השוטרים בחיפוש שנערך בדירתו (עמ' 562, 566 לפרוט').
91. בהמשך, בשעה 13:03 תועד הנאשם בבגדים כהים, כשהוא רוכב על אופניים חשמליים, מרחוב רובינשטיין לכיוון רחוב סומקן. בשעה 13:04 תועד מתחת למבנה ברחוב נרדור 22, שם המתין במשך כ-20 דקות.  במהלך אותן דקות, התהלך מצד לצד, עד שלבסוף הסיר את הקסדה מעל ראשו כדי לעשן, וכך פניו תועדו במלואן בסרטון (ת/5א, ת/35).  יש לציין כי לנאשם התיעוד שבו נצפה כנטען בעת שהסיר את הקסדה מעל ראשו ועישן סיגריה.  הנאשם אישר בעדותו בבית המשפט כי הוא אכן נוהג לעשן סיגריות, כי הוא מכיר את המקום המצולם ונוהג להסתובב בו.  הנאשם אישר כי מדובר במישהו ממוצא אתיופי אשר דומה לו, אך הכחיש כי הוא זה שנצפה בסרטון (עמ' 567-568 לפרוט').
92. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי בית המשפט רשאי לסמוך על מראה עיניו ועל התרשמותו בכל הנוגע לזיהוי הנאשם. כך למשל, דברי כב' הנשיאה (בדימוס), השופטת מ.  נאור בערעור פלילי 3151/08 דוידוב נ' מדינת ישראל, פס' 13 (26.05.2010):

"נעבור לטענת המערער לפיה לצורך הרשעתו של המערער אין תחליף להתרשמות ישירה של בית המשפט מן הסרט.  נקבע בעבר כי בית המשפט רשאי להתרשם מסרט וידאו ולקבוע על סמך מראה עיניו האם הנאשם שבפניו הוא האדם בסרט הווידאו (ראו למשל: ערעור פלילי 2653/98 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 529, 539 ואילך (1998); ערעור פלילי 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 657, 669 ואילך (2004); ערעור פלילי 602/06 אברהם נ' מדינת ישראל, פסקאות 4-6 (טרם פורסם, 22.1.2007)).  אולם, בית המשפט אינו חייב להתרשם באופן עצמאי, ומקל וחומר, כמובן שאין הוא חייב להכריע בשאלה האם הנאשם שבפניו הוא האדם שבסרט רק על סמך התרשמותו שלו".