היעדר הוכחת נזק לכאורי לבעלי מניות אלסינט כתוצאה מעסקאות המלונות והמרינה
- כזכור, אירוע עסקאות המלונות והמרינה היה האירוע היחידי שלגביו קבע בית המשפט קמא כי קיימות שאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה. בית המשפט אף פסק כי ככל שיש ממש בטענות המערערים לפיהן המחיר ששילמה אלסינט בעבור הנכסים שנרכשו בעסקאות אלו היה מופקע, אזי קמה עילת תביעה אישית לבעלי המניות ולא רק עילה לתביעה נגזרת בשם החברה. אולם, מכיוון שהמערערים לא ציינו בכתבי טענותיהם מה עלה בגורל מניות אלסינט שהוחזקו על ידם, ממילא גם לא הוכח כי אירוע זה הסב לבעלי מניות אלסינט נזק. ובלשונו: "גם אם עוולו המשיבים כלפי המבקשות או היפרו התחייבויות שונות כלפיהן, הרי לא בהכרח נגרם להן נזק, והדבר תלוי בשאלה מה עלה בגורל מניות אלסינט שהוחזקו על ידיהן. בהעדר התייחסות לשאלה זו מצד המבקשות, הרי שלא הראו, אף לא לכאורה, כי נגרם להן נזק" (פסקה 47 להחלטתו של בית המשפט קמא).
קביעה זו של בית המשפט קמא, מעוררת את השאלה מהו הנטל שהיה מוטל על המערערים והאם עמדו בו? האם בדין קבע בית המשפט קמא כי לא הוכח, אף לא לכאורה, כי עסקאות המלונות והמרינה הסבו למערערים נזק? סוגיות אלו ניצבות בלב הערעור שלפנינו, אולם בטרם ניגש לעיין בהן, ראוי לברר כשאלה מקדמית למי שייכת עילת התביעה, ככל שקמה כזו, בגין ביצוע עסקאות אלו. במילים אחרות, עלינו לשאול אם מדובר בנזק המקים עילה לתביעה אישית (וייצוגית) של בעלי המניות, או שמא, אף בהנחה שהעסקאות לא שרתו את האינטרסים של אלסינט, הנזק כתוצאה מהן הוא של אלסינט לבדה, ומשכך יתכן כי קמה עילה לתביעה נגזרת, אך אין מקום לאשר תובענה ייצוגית של בעלי המניות?
למי שייכת עילת התביעה - לחברה או לבעלי מניות המיעוט?
- השאלה של סיווג עילות התביעה, לתביעה אישית-ייצוגית ונגזרת, אינה שאלה פשוטה (ראו: ערעור אזרחי 3605/09 צאייג נ' קסלמן וקסלמן רואי חשבון ([פורסם בנבו], 4.4.2011) (להלן: עניין צאייג)). הלכה היא כי עילת תביעה אישית קמה לבעל מניות מקום שבו הוא סובל מנזק אישי בלתי תלוי בנזקה של החברה. אולם, אם הנזק שנגרם לבעל המניות נובע מירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, אזי ככלל לא קמה לבעל המניות עילה לתביעה אישית (פרשת מגן וקשת). לצד הכלל האמור, הוזכרו בפסיקה מספר מצבים חריגים בהם עשוי נזק משני, אשר נגרם לבעל המניות אגב פגיעה בחברה, להקים עילת תביעה אישית: כאשר נפגעת זכות חוזית של בעל מניות; כאשר קיים הבדל בין הנזק שנגרם לבעל מניות מסוים או לקבוצת בעלי מניות לבין נזקם של בעלי מניות אחרים; ובמצבי קיפוח של בעלי מניות המיעוט (ראו: שם, בעמ' 326(. כן הושארה ב"צריך עיון" האפשרות להכיר בחריג נוסף שיחול במצבים יוצאי דופן בהם האמצעים הקיימים לפיקוח ולבקרה על יוצרי סיכונים כלפי חברות אינם מעוררים הרתעה מספקת, או לא יוצרים את התמריץ הראוי להגשת תביעה נגזרת, במידה כזו שראוי יהיה להטיל אחריות אישית כלפי בעלי המניות (פרשת דרין, בעמ' 695).
בעניינו, כזכור, סבר בית המשפט קמא כי חל החריג להלכת מגן וקשת שעניינו נזק ייחודי לקבוצת בעלי מניות מסוימת, ובלשונו: "הואיל והנכסים נרכשו מבעלי השליטה באלסינט, הרי שאם נגרם נזק לחברה, ברי כי הנזק שנגרם כתוצאה מכך לבעלי המניות מהציבור הוא באופן יחסי גבוה יותר מהנזק שנגרם לבעלי השליטה" (פסקה 43 להחלטתו של בית המשפט קמא). המשיבים טענו בפנינו כי גם תחת ההנחה לפיה במסגרת עסקאות המלונות והמרינה נרכשו נכסים מחברת בת של בעלת השליטה (BEA Hotels) ומשותפות מוגבלת הקשורה בה (מרינה הרצליה) במחירים מופרזים, אין בכך כדי להצדיק את הקביעה כי קמה לבעלי מניות המיעוט עילה לתביעה אישית. המשיבים תמכו יתדותיהם בהלכה שנקבעה בפרשת דרין ויושמה בפרשת גרינפלד לפיה, ככלל, במקרים שבהם עסקאות כושלות שביצעה החברה הסבו לה נזק, דרך המלך להיפרע בגינו, הינה באמצעות תביעה נגזרת, ולא בתובענה ייצוגית של בעלי מניות החברה. זאת, גם כאשר לטענת בעלי מניות המיעוט, המניע לביצוע העסקה הוכתם בשיקולים זרים של בעל השליטה.
- אכן, ישנם טעמים כבדי משקל להקפדה על שיוך עילת התביעה לחברה ולא לבעלי מניותיה, ובראשם עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת אשר מהווה את אבן הבריח לקיומו של שוק ההון, והשאיפה לספק הגנה לנושי החברה (ראו: ענין צאייג, בפסקה 12). אולם, בנסיבות המקרה דנן, נראית בעינינו קביעתו של בית המשפט קמא כי עשויה לקום לבעלי מניות המיעוט באלסינט עילה לתביעה אישית בגין עסקאות המלונות והמרינה. זאת, בהתחשב בכך שעסקאות אלו בוצעו, על פי הטענה, לא רק מתוך שיקולים זרים ששקל דירקטוריון החברה לטובת האינטרסים של בעלת השליטה, אלא תוך הזרמת התמורה בגין אותן עסקאות לכיסה של בעלת השליטה. העברת עושר מידי החברה לידיו של הרוב מקטינה את שוויה של החברה, וכתוצאה מכך, גם את שוויו היחסי של חלק המיעוט בה. לפיכך, אפשר שעסקאות אלו, אם נעשו שלא בהגינות, הסבו לבעלי מניות המיעוט בחברה, כשלעצמם, נזק הראוי לפיצוי.
כמו כן, ובנוסף לנימוק שציין בית המשפט קמא, אבקש להוסיף שני טעמים להכרה בקיומה של עילת תביעה אישית בנסיבות המקרה דנן: הטעם הראשון, המהווה את צידו השני של המטבע לנימוק שהוזכר לעיל, הוא היותה של עילת התביעה נעוצה בקיפוח בעלי מניות המיעוט. ככל שימצא בית המשפט שידון בהליך העיקרי כי יש ממש בטענות המערערים לפיהן חלף חלוקת דיבידנד או ביצוע הצעת רכש הובילו בעלות השליטה לריקון קופת החברה בטרנסאקציות בלתי הוגנות, אזי מדובר בפגיעה בציפיתם הסבירה של בעלי מניות המיעוט להנות באופן שוויוני מנכסי החברה; הטעם השני, הוא הנימוק שהוזכר בפרשת דרין בדבר היעדר הרתעה מספקת. בנסיבות המקרה דנן, חלפו למעלה מעשר שנים מאז התרחשו האירועים שביסוד התובענה, וזאת שלא עקב התנהלותם של המערערים (כזכור, העיכוב נבע בעיקר כתוצאה מהשינויים שחלו בדין המהותי והצורך ללבן את השפעתם על ההליך). במהלך שנים אלו התמזגה אלסינט באלביט הדמיה, כך שכיום האפשרות של בירור התובענה בהליך של תביעה נגזרת, על פניו, אינה ישימה עוד - ומכל מקום לא יהיה בה כדי לתת מענה לבעלי המניות המקוריים. בנוסף, במצב דברים זה, אין באישור התביעה כייצוגית משום פגיעה בנושיה הפוטנציאליים של אלסינט.