בהקשר זה יוער כי לא ראיתי להידרש בפירוט ליתר הטענות הכלליות שהעלתה לפנינו ההסתדרות, הואיל והן אינן במוקד העתירה דנן ואינן דרושות לשם הכרעה בה. עם זאת אומר בקצרה ומבלי לקבוע מסמרות, כי לטעמי ההצעה שכשירות המועמדים תיבחן קודם לעריכת ההצבעה בקרב העובדים נדמית בלתי-יעילה, ודאי שלא מתחייבת. כפי שמדגים המקרה דנן, הליכי המינוי אורכים גם כך זמן ממושך ביותר; בדיקה מקיפה של מספר רב של מועמדים, אף מבלי לדעת אם יבחרו בהם העובדים אם לאו, תאריך את ההליכים עוד יותר ותסרבלם שלא לצורך. כך במיוחד מקום שהתקנות קובעות כי יש לראות בכל ששת המועמדים שהגיעו למקומות הגבוהים ביותר בבחירות, כמי שזכו לאמונם של חבריהם; וניתן להניח שלפחות שניים מתוכם יימצאו כשירים לתפקיד.
באשר לטענות ההסתדרות נגד מעורבות הנהלות החברות בהליכי המינוי, באמצעות העברת מידע לרשות שעלול להיות חלקי או שגוי, יוטעם כי להנהלת חברה ממשלתית אין מעמד בהליך המינוי לפי החוק והתקנות; וזאת בשונה מהרשות (ראו למשל, סעיפים 17(ב), 17(ג) לחוק, והשוו לסעיף 17א(א) לחוק). כפי שנקבע בפסיקה, אין פסול בהסתייעות של הרשות בהנהלת החברה הממשלתית הרלוונטית לצורך גיבוש חוות דעתה (עניין כהן, בפסקאות 9-8 לחוות דעתו של השופט ת' אור), והדבר בא לידי ביטוי גם בחוות דעת הרשות בענייננו. חזקה על חברה ממשלתית כי לא תעביר לרשות מידע שגוי או חלקי, והדבר אף אינו עולה מעובדות המקרה שלפנינו, בהינתן שחוות דעת הרשות הוכנה טרם השינוי בתפקידו של העותר. עם זאת, לאחר אותו שינוי הועברה חוות דעת מעודכנת בעקבות הודעת מר נאמן על הסרת מועמדותו, והיה מקום לוודא בשלב זה כי גם הפרטים על אודות יתר המועמדים מעודכנים – והדבר לא נעשה.
- לבסוף ובנושא העדפת המשיבות 7 ו-8 מטעמים של חובת הייצוג ההולם לשני המינים (לעניין זה ראו בג"ץ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מח(5) 501 (1994); ברק-ארז, בעמודים 708-702; פרנסס רדאי "על העדפה מתקנת" משפט וממשל ג 145 (1995)). לטענת העותר, בהינתן שחובת הייצוג ההולם הקבועה בחוק מתייחסת לדירקטוריון בכללותו, ראוי כי השלמת החסר המגדרי תבוא מקרב נציגי הציבור ואילו בין נציגי העובדים יהא ייצוג לשני המינים תוך ביכור השיקול הדמוקרטי. לא ראיתי מדוע עלינו לקבוע כלל זה. העובדות שנפרשו לפנינו מלמדות כי הרכב הדירקטוריון מאופיין בדינמיות והתחלופה בו תדירה; על מנת לשמור על איזון מגדרי מונו בעבר נציג עובדים אחד ונציגת עובדים אחת, בעוד שבמצב העניינים הנוכחי נמצא כי יש למנות שתי נציגות עובדים – ולא מצאתי בכך כל פגם. אין לדעת אלו שינויים צופן העתיד בחובו, אך ניתן להניח כי יימצאו בגדרם גם סיטואציות שבהן יידרש מינוי נציגי ציבור ונציגי עובדים בד בבד, שאז האיזון המגדרי בין הקטגוריות עשוי להשתנות אף הוא. כך במיוחד לנוכח הימשכות הליכי המינוי מטעם העובדים, שגם במקרה דנן עברו תהפוכות שונות עד לסיומם. מטעם זה גם אין בידי לקבל את הטענה כי החלטות השרים מנציחות את ההרכב המגדרי הנוכחי; ממילא טענה זו היא תיאורטית, ואיננו פוסקים על סמך תרחישים תיאורטיים שאולי יתקיימו ואולי לא יתקיימו בעתיד.
- טרם חתימה יובהר כי אין באמור כדי לחלוק על כישורי העותר; מהחומר שלפנינו עולה כי דומה שהעותר הוא מועמד ראוי ובעל כישורים, ואף המדינה אינה טוענת אחרת. ואולם, כנזכר לעיל, השאלה הנשאלת בגדרי העתירה איננה אם השרים קיבלו את ההחלטה הטובה ביותר – שאלה שאיננו בוחנים כלל – אלא אם החלטתם חוקית (ראו עניין ערמון, בפסקה 9 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר). מצאתי כי המענה לשאלה זו הוא בחיוב.