לטענת העותר החלטות הוועדה בדבר כשירותן של המשיבות 7 ו-8 בטעות יסודן. זאת משום שהלכה למעשה ובניגוד לעמדת המדינה, יש בסמכותן לקבל ולפטר עובדים או לקבוע תנאי עבודה – ולפיכך דינן להיפסל, כפי שמורה תקנה 6(2) לתקנות. העותר אף הביא לפנינו דוגמאות לעמדות של הרשות והחלטות של הוועדה שבהן נקבע שיש לפסול מועמדים לכהונת דירקטורים מטעם זה. ואולם עיון במסמכים שצורפו מעלה כי לא ניתן לגזור גזירה שווה בין הדוגמאות הללו לבין המקרה דנן. באותם מקרים, הנוגעים לחברות ממשלתיות שונות, נדונו מועמדים שבין היתר אחראים לקביעה ישירה של תנאיהם של עובדים רבים המהווים אחוז ניכר מבין עובדי החברה, ולקבלת החלטות בעלות משמעויות כספיות ניכרות עבור אותם עובדים. כפי שפורט לעיל אלה אינם פני הדברים בנוגע למשיבות 7 ו-8, ובעניין זה יש ממש בעמדת המדינה כי סמכות להמליץ על תנאי העסקה של מספר מצומצם של עובדים, אין דינה כדין סמכות לקבוע את אותם תנאים עבור עובדים רבים. דומה שאלמלא כן יימצאו עובדים רבים מדי בלתי-כשירים, חרף היותם בעלי כישורים מתאימים, ומצב זה איננו רצוי. כמו כן, לא נמצא פגם בקביעות שלפיהן חברותן של המשיבות בפורומים ניהוליים אינן מצדיקות כשלעצמן את פסילתן, בכפוף להתחייבות להימנע מעיסוק באותם נושאים באופן היוצר חשש לניגוד עניינים.
- הפגם העיקרי שנפל לטענת העותר בהחלטת השרים למנות את המשיבות 7 ו-8, טמון בעובדה שהוא זכה לאמונם של עובדים רבים יותר בבחירות שנערכו. טענה זו נתמכת בעמדת ההסתדרות, כי במסגרת מינוי נציגי עובדים לדירקטוריון ראוי ככלל לבכר את העיקרון הדמוקרטי בקרב העובדים ולמנות את אלה שקיבלו את מספר ההצבעות הרב ביותר. ואולם עמדה זו מנוגדת להלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, ולפיה הפרשנות הנכונה לתקנה 7(ב) לתקנות היא שהשיקול הדמוקרטי בא על סיפוקו ביחס לכל ששת המועמדים שהגיעו למקומות הגבוהים ביותר בבחירות העובדים. אמנם יש ליתן משקל נכבד לתוצאות הבחירות, אך משקל זה איננו מכריע – הפעלת סמכותם של השרים מחייבת לשקול שיקולים רלוונטיים נוספים ובראשם טובת החברה. אין לי אלא לחזור על הדברים שנקבעו זה מכבר, בלשונו של השופט א' א' לוי:
"התקנות אינן מחייבות את השרים להביא למינויים של שני העובדים שזכו במספר הגדול ביותר של הקולות בבחירות שנערכו. אדרבא, הבחירות נועדו רק להקים מעין מאגר שמתוכו רשאים השרים לבחור את המועמד הראוי לדעתם לשמש כדירקטור מטעם העובדים. אכן, תוצאות הבחירות שנערכו הן אחד השיקולים הרלוונטיים שעל השרים לשקול כאשר הם מפעילים את סמכותם. יחד עם זאת, מקובלת עליי ההשקפה כי בהקשר זה צריכים השרים לראות לנגד עיניהם גם שיקולים הקשורים בטובת החברה, וכן להביא בחשבון את התכליות הכלליות הקבועות בחוק באשר למינוי דירקטורים, ובהן ייצוג הולם [...]. תוצאות הבחירות שנערכו בקרב העובדים אינן שיקול מכריע וודאי שאינן שיקול בלעדי בתהליך מינוי הדירקטורים. כל מסקנה אחרת היתה הופכת את פעולתם של השרים לפעולה אוטומאטית וחסרת משמעות בתהליך איוש דירקטוריון החברה הממשלתית" (בג"ץ 6021/07 פרץ נ' שר האוצר, [פורסם בנבו] בפסקה 4 (20.7.2008); ראו גם בג"ץ 1430/93 כהן נ' שר האוצר, [פורסם בנבו] בפסקה 4 לחוות דעתו של השופט ת' אור (5.1.1994) (להלן: עניין כהן)).