ניתן להצדיק עמדה זו בשני נימוקים. ראשית, הגיונו של מבחן השימוש בפועל מתבסס על כך שהוא מסייע ללמוד על מידת ההנאה המופקת מהנכס. אולם, כאשר הנכס ריק ואינו בשימוש, הרי שהוא אינו מצמיח למחזיק בו כל תועלת כלכלית. לפיכך, הדעת נותנת כי במקרים אלה יש לסווג נכס ריק בהתאם לסיווג הזול האפשרי מבין השימושים המותרים בנכס על פי ייעודו התכנוני. זאת, מתוך התחשבות בנישום ומאחר שאין היגיון להשית עליו את התעריף המקסימאלי האפשרי בזמן שהוא לא מפיק כל תועלת מן הנכס. שנית, כאשר לנכס ריק יש מספר שימושים חוקיים אפשריים, הרי אין בעובדה שהנכס הושכר לשימוש מסוים עובר לפינויו כדי להביא בהכרח למסקנה שבעליו ימשיך להשתמש בו בעתיד בהתאם לשימוש האחרון שעשה בנכס. ייתכן שבעל הנכס יחליט, מטעמיו, להשתמש בנכס למטרה חוקית אחרת מזו שהשתמש בטרם פינה את הנכס. מובן כי אם יש אינדיקציות אחרות לשימוש שעתיד בעל הנכס לעשות בו ניתן יהיה לחייב בהתאם לשימוש זה, גם אם מדובר בסיווג יקר יותר.
- סיכומו של עניין, באופן כללי לטעמי יש לסווג נכס ריק לפי הסיווג הזול ביותר בהתאם לשימושים המותרים בו על פי הדין. קביעה כזו מתחשבת במצבו של הנישום, שאינו מפיק מן הנכס הריק תועלת כלכלית, מחד גיסא, ותדרבן אותו לנצל את הנכס, שכן הוא עדיין משלם בגינו ארנונה מאידך גיסא.
- במקרה דנן, נכון יהיה לסווג את בניין המערערת לפי סיווג של "תעשיה ומלאכה" במקום סיווג של "משרד", זאת לכל התקופה שהנכס עמד ריק. אעיר רק כי גם העירייה לא חלקה למעשה על סיווג זה ואישרה אותו החל משנת 2005. לפיכך, העירייה תשיב למערערת את הפרש הסכומים עבור תקופה זו רטרואקטיבית בהתאם להחלטת השופט טל מיום 24.8.05.
סוגיית הריבית וההצמדה
- בעניין זה טוענת המערערת כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע בפסק דינו שהמערערת ביקשה לחייבה בחוב הארנונה כשהוא נושא ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית, שכן היא ביקשה בסיכומיה (שהוגשו לבית משפט קמא) לחייבה במדד בלבד ולחילופין בריבית לפי חוק פסיקת ריבית. מנגד, טוענת העירייה כי נושא הריבית כלל לא התבקש כסעד בעתירה שהגישה המערערת, והדבר הופיע לראשונה במסגרת הסיכומים שהגישה לבית משפט קמא. עוד טוענת העירייה כי המערערת ביקשה לחייבה במדד ולכל היותר בריבית על פי חוק פסיקת ריבית.
לא מצאתי לקבל את טענות המערערת בסוגיית הריבית. בית המשפט קמא קבע כי על אף שחוב הארנונה של המערערת אמור לשאת ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות, שאין חולק שהוא החוק הרלוונטי למקרה דנן, הרי שלאור ניסיונות הפשרה הרבים שנעשו בין הצדדים לאורך השנים ולאור העובדה כי שיפוץ הבניין נבע מיוזמתה של העירייה, יש לחייב את המערערת בתשלום חוב הארנונה כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית. כלומר, בית המשפט הלך בסוגיית הריבית כברת דרך לטובת המערערת. בנסיבות אלה, לא מצאתי להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא, וקביעתו זו נראית סבירה בעיניי. משכך, דין טענות המערערת בסוגיית הריבית להידחות.