(דיון בית דין ארצי לעבודה שם/ 3-116 סלמה - מדינת ישראל [פורסם בנבו] פד"ע יב 375, 383 (1981); עוד בעניין זה ר' דיון בית דין ארצי לעבודה ל/3-18 בנצילוביץ - אתא חברה לטכסטיל בערעור מיסים [פורסם בנבו] פד"ע ב 41 (1970); דיון בית דין ארצי לעבודה לב/3-58 רשות השידור - אשל [פורסם בנבו] פד"ע ד' 298 (1973); דיון בית דין ארצי לעבודה נא/3-1 מפעלי ים המלח בערעור מיסים - שיינין [פורסם בנבו] פד"ע כב 271 (1990); ערעור עבודה (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא - שוורץ, [פורסם בנבו], 13.2.11; סכסוך קיבוצי כללי (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל - ההסתדרות הרפואית בישראל, [פורסם בנבו], 4.9.11).
כאמור, על הודעת פיטורים או התפטרות להיות מפורשת, כך שאין בהודעה שנאמרה ב"עידנא דריתחא", כדי ללמדנו על כוונת מי מהצדדים להביא את יחסי העבודה לידי סיום.
"הכלל הוא, כי מודדים את כוונת האיש על-פי דיבורו, או התבטאותו בכתב. עם זאת, אנשים מבטאים את רצונם וכוונתם גם בדרכים אחרות. כמו כן, אדם אומר לפעמים דבר, שברור לשומע, שאינו מתכוון לו.
סייג לכלל, כי מודדים כוונה על-פי הדברים, נוגע לדברים שנאמרו ברגע של כעס ורוגז, היינו - בעידנא דריתחא. יחסי עובד-מעביד, המתקיימים משך זמן ממושך וקשורים לזכויות וחובות, אינם ניתנים לניתוק על ידי דברים שנאמרו ללא יישוב הדעת, מבלי כוונה או מחשבה.
בדיון בית דין ארצי לעבודה לב/26- 3[4], בע' 152, נאמר:
'בוודאי שלא יהא זה לתקינותם ולקיומם של יחסי עובד ומעביד, אם כל אימת שנאמרים דברים בשעה קשה של רוגז, ללא שהות לשיקול דעת ולמחשבה תחילה, יהא האומר נתפס על דברו, ויוציאו מסקנות מחייבות מהדברים.... מכאן, שיש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו, ולראות אם אמנם התכוון האומר דברי פיטורים או התפטרות, להביא גם לתוצאה המתבקשת מהדברים שנאמרו, היינו לידי סיים היחסים.
כשהדברים נכתבים או נאמרים בתנאים רגילים, אין מקום לפקפוק שאכן הכותב או האומר התכוון לתוצאה מתבקשת, אולם משנאמרים דברים בעידנא דריתחא יש לבחון את הנסיבות כולן כדי לרדת לסוף דעתו של האומר, ולראות האם באמת ובתמים התכוון לדברים שאמר, וביקש להביא לסיים את היחסים'."
(דיון בית דין ארצי לעבודה נד/ 3-220 גולן - לוי, [פורסם בנבו] פד"ע כח' 377, 383 (1995), ר' גם ערעור עבודה (ארצי) 1333/04 Bayolo Teresita -לוגסי, [פורסם בנבו], 6.2.06).
- כפי שציינו לעיל, את מערך היחסים בין הצדדים יש לבחון בהקשר המשפחתי - אישי ולא רק בפן המקצועי. הוכח כי התובע היה בן טיפוחיו של לוי שסייע לו כלכלית לאורך השנים, הרעיף עליו ועל משפחתו מתנות, מימן נסיעות משותפות לחו"ל ואף העניק לתובע תמיכה כספית גבוהה וקבועה מדי חודש בחודשו. במהלך הפגישה מיום 21.3.11 חש לוי כי התובע מנסה לכפות עליו את עמדתו, הגם שלוי הוא מנהל החברה ובעל הסמכות הבלעדית בכל הנוגע לניהולה. לוי חשד בתובע כי הוא פועל ממניעים זרים שלא לטובת החברה בבקשו להוציא את העסקה שבמחלוקת אל הפועל וביקש לברר האם התובע פועל ממניעים זרים. התובע, תחת להשיב מענה ענייני, עזב את המקום ללא אומר. לוי שחש פגוע הטיח בתובע את המשפט: "אם אתה עוזב כך את החדר אתה יכול לעזוב בכלל". איננו סבורים כי יש לראות במשפט זה כשלעצמו הודעת פיטורים. מדובר במשפט שנאמר תוך התלהטות העניינים בחמת זעם, לאור מורכבות האירוע שקדם לו והתנהגותו הבוטה של התובע שמיאן להשיב ללוי לשאלתו ועזב את המשרד בהפגנתיות. כמו כן, משפט זה אף איננו מהווה הודעת פיטורים ברורה וחד משמעית.
השתלשלות האירועים לאחר אותו יום יכולה אף היא ללמד כיצד הצדדים ראו את הניתוק בקשר ביניהם. על כן נעבור לבחון את התנהלותם של הצדדים לאחר יום 21.3.11.
- כאמור, התובע עזב את משרדי החברה ואין חולק כי לאחר אותו יום היה נתק בינו ובין לוי. לגרסת התובע, נתק של יומיים בלבד ולגרסת הנתבעים - נתק של כשבוע.
לטענת התובע, הוא פנה ללוי ביום 23.3.11 מיוזמתו, נפגש עמו ובאותה פגישה לוי הודיע לו שעבודתו תגיע לסיומה וכי הוא עומד מאחורי הודעת הפיטורים (סעיפים 26-27 לתצהיר התובע). לעומת זאת, הנתבעים טענו שהנתק בין לוי לתובע נמשך כשבוע וכי ביום 27.3.11 לוי הוא שפנה לתובע וביקש להיוועד עמו, והפגישה קוימה ביום 29.3.11 (והוקלטה על ידי התובע, סעיפים 12-14 לתצהיר לוי). לוי גם העיד שלמחרת היום, ביום 28.3.11, התובע הגיע למשרדי החברה, נפרד מצוות אנשי השירות ובמעמד זה אמר "הגעתי לגיל בו אני צריך להחליט לאיזה כיוון להתפתח. אני מחליט לקחת את הסיכון ולהמשיך הלאה" (סעיף 17 לתצהיר לוי). נציין כי העדות מטעם הנתבעים העידו דברים דומים לגבי תוכן שיחת הפרידה.