השופטת ע' ארבל:
- השאלה המרכזית שעולה בערעור זה הינה האם לאפשר למשיבה להשתחרר מהסכם הארנונה שנחתם על-פי פשרה בינה לבין המערערת. חברותי חלוקות בשאלה זו, כאשר השופטת נאור סבורה כי אין מקום להשתחררות מההסכם בנסיבות העניין, והשופטת פרוקצ'יה סוברת כי יש לאפשר את ההשתחררות מהסכמת הצדדים. במחלוקת שנפלה בין חברותי אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי, השופטת פרוקצ'יה, ואבהיר בקצרה את עמדתי.
- מסכימה אני עם חברותי כי חובתה של הרשות השלטונית לכבד הסכמים מתחייבת מהיותה צד לחוזה הנשלט על-ידי דיני המשפט הפרטי, וניזונה מהצורך לשמור על אמון האזרח ברשות, כאשר זו האחרונה מקפידה לקיים את ההתחייבויות שנטלה על עצמה תוך קיום החוק וכיבודו. עם זאת, כפי שציינו חברותי, מחויבות זו אינה מוחלטת, וניתן להשתחרר ממנה כאשר האינטרס הציבורי בהשתחררות הינו בעל משקל רב, שאז עשוי הוא לגבור על החובה הראשונית של כיבוד הסכמים. השתחררות זו תיעשה במסורה על-ידי הרשות תוך הפעלת שיקול דעת באופן זהיר וסביר במסגרת כללי המשפט המנהלי. חברותי פירטו שיקולים רלבנטיים אותם יש לשקול עת עורכים איזון בין חובת כיבוד הסכמים והאינטרס הציבורי, שמקומם גם כאשר מדובר בהסכם של הרשות עם הפרט בענייני ארנונה, שאז האינטרס הציבורי מתבטא בגביית מס אמת. בליבת הערעור, כאמור, השאלה האם יכולה המשיבה להשתחרר מהסכם ארנונה שנחתם על-פי הסכמה שהיתה בין הצדדים משנת 1996; האם החלטתה של הרשות להשתחרר מההסכם נגועה בפסול מינהלי או חורגת ממתחם הסבירות? אודה שהתלבטתי בין הדעות, במיוחד בשאלת היישום במקרה זה.
- כפי שציינה חברתי, השופטת נאור, מדובר בשאלת יישום ההלכה שנקבעה בקשות עירייה אחרות 2064/02 תשלובת ח. אלוני בערעור מיסים נ' עיריית נשר, פ"ד נט(1) 111 (2004) (להלן: עניין תשלובת אלוני). הלכת תשלובת אלוני מעלה שני סוגים של שיקולים לצורך בחינת השתחררות הרשות מהסכמה בעניין ארנונה. סוג אחד של שיקולים נוגע לשלב בו נערך ההסכם בין הצדדים ולתכלית ההסכמה. "לא הרי הסכמה על שומה המנוגדת לחוק כהרי הסכמה על שומה המהווה פשרה בין הצדדים. לא הרי הסכמה על שומה שנגרמה עקב טעות עובדתית או משפטית בסיווג מבנה כהרי הסכמה על שומה שנועדה לחסוך את העלויות הכרוכות בבירור העובדתי והמשפטי של טענות הצדדים" (עניין תשלובת אלוני, בעמ' 120). הסוג השני של השיקולים בוחן את מצב הדברים בהווה ואת האינטרס הציבורי להשתחרר מההסכם בנקודת הזמן הנוכחית. כך, למשל, אם השתנו כללי הארנונה באופן שהגבייה על-פי ההסכם נמוכה באופן משמעותי מגביית המס על-פי הכללים החדשים, יהיה זה אחד השיקולים המטים את הכף לעבר האינטרס הציבורי בגביית מס אמת.
- מצאתי טעם רב בנימוקים אותם העלתה השופטת נאור, במיוחד באשר לסוג השיקולים השני, הבוחן, כאמור, את האינטרס הציבורי בהווה להשתחררות מההסכם. אכן, ככלל, כאשר הסכום השנוי במחלוקת הוא קטן לא ניתן יהיה לומר כי קיים אינטרס ציבורי להשתחררות מהסכם. מה גם שעצם ההתדיינות בין הצדדים יקרה בהרבה מסכום זה, וברי שאין מקום לעודד התדיינויות מרובות בגין מחלוקות דומות לזו שבפנינו, מבלי שיהיה שיקול כבד משקל שיצדיק זאת. באשר לסוג השיקולים הראשון הבוחן את השלב בו נערך ההסכם בין הצדדים ואת תכלית ההסכמה. מסכימה אני עם גישתה העקרונית של השופטת נאור המשאירה פתח לעריכת פשרות בין הנישום לעירייה. פשרות כאלה מטיבן לא בהכרח מביאות לגביית מלוא המס, אך הן חוסכות התדיינויות, ולפיכך במקרים המתאימים הן מתיישבות עם האינטרס הציבורי. עם זאת, כאמור, מצאתי להצטרף לעמדתה של השופטת פרוקצ'יה.
- חברתי, השופטת פרוקצ'יה, מדגישה את הרפורמה משנת 2002 בתחום הארנונה שחייבה את הרשות להטיל ארנונה בסכומי מינימום, מה שיצר פער בולט לגבי התעריפים לפיהם חויבה החברה בהסכם הפשרה. מצב בלתי שוויוני זה, כך לטעמה, בין בעל ההטבה מכוח ההסכם לבין תושב מן השורה מהווה שיקול כבד להשתחררות הרשות מכבלי החוזה. מה גם שהחוזה השלטוני היה נגוע בחריגה מסמכות הרשות בהגדירו את המתחם כולו כ"קרקע תפוסה" בעוד שהסיווג הנכון שהתחייב מהמבנים שהיו עליה היה מחייב ממילא תעריפי ארנונה מוגדלים. הטעם הענייני והציבורי לעריכת ההסכם המיטיב בין המועצה וחברת החשמל לא נתברר עד היום. הנצחת הסכם כזה נוגדת את האינטרס הציבורי. חברת החשמל שהינה חברה ממשלתית נועדה לקדם מטרות ציבוריות מובהקות. משכך לא היה בסיס לציפייתה של החברה להתמשכותו של ההסכם, במיוחד כאשר נוצר פער קיצוני בינו לבין הדין המחייב את כלל התושבים. עוד מוסיפה היא כי חוזים, במיוחד עם רשות שלטונית, אינם יכולים להתקיים לנצח, ובעניין זה לא נקבע מועד עת יגיע החוזה לקיצו.
- בסופו של יום שוכנעתי, כדעת חברתי השופטת פרוקצ'יה, שבנסיבות המקרה היה מקום לאפשר השתחררות מההסכם. שוכנעתי שהמשך קיומו של ההסכם כמות שהוא היה מביא לפגיעה בעיקרון השוויון בגביית מסים ובאפליה כלפי שאר האזרחים ברשות המקומית הנדרשים לשלם דמי ארנונה גבוהים בהרבה מאלה החלים על החברה מכוח ההסכם. מסכימה אני עם השופטת פרוקצ'יה כי המקרה דנן מעלה תהיות באשר לטיב הפשרה בין הצדדים, ומשאיר עמימות רבה באשר לתכלית ההסכמה בין הצדדים ולרקע להיווצרות הסכמה זו. כפי שמציינת חברתי "קשה, אכן, להשתחרר מהרושם כי מעמדה הרם של חב' החשמל, וכח המיקוח המצוי בידיה, הקלו עליה בהשגת ההסכם" (פסקה 43 לחוות דעתה). במצב דברים זה, חוסר השוויון שנוצר בין התעריפים הנגבים מהמערערת לאלו הנגבים מאזרחים אחרים ברשות המקומית, לצד יתר השיקולים שהזכירה חברתי, מצדיקים את ההשתחררות מההסכם.
- האיזון בין השיקולים שפורטו מוביל במקרה דנן לתוצאה שמאפשרת למשיבה להשתחרר מההסכם עם המערערת. אמנם הסכום השנוי במחלוקת אינו גבוה, ובאופן רגיל אפשר שלא היה מצדיק ליתן לרשות להשתחרר מההסכם. עם זאת, כאשר נראה שההסכמה הראשונית בין הצדדים הושגה על רקע לא שוויוני ולא מוצדק מבחינה עקרונית, הרי שיש להעדיף את השמירה על העקרונות המחייבים את הרשות כאשר היא באה להתקשר בהסכם מעין זה, על פני שיקולי היעילות המצדיקים המשך קיומו. כפי שציינה השופטת פרוקצ'יה "מבחנו של עניין זה אינו טמון בגובהו של הסכום שבמחלוקת, אלא בעקרונות שיגובשו סביבו, ובהקרנתם מעבר לענין הפרטני שלפנינו". גם אם איננו רוצים לעודד תוצאה לפיה רשות תוכל להשתחרר מהסכמים בהם התחייבה, חשוב הוא המסר שהרשות מחויבת לשמור על שוויון בין אזרחיה בתהליכי הגבייה, ובעיקר על האינטרס הציבורי הכולל.
לפיכך מצטרפת אני, כאמור, לעמדתה של השופטת פרוקצ'יה.