דרישה
- כזכור הדרישה הראשונה לשנת המס היתה על סך של כ-1,500,000 ש"ח. כתוצאה מהשינוי הנובע מהדרישה השניה, הדרישה המתוקנת, לגבי רוב השטח (29,233 מ"ר) נשמר למעשה העקרון שבהסכם. השינוי הוא לגבי שטח קטן יחסית של 667 מ"ר שחוייב בתעריף המינימלי (49.99 ש"ח למ"ר) על פי הצו כ"מבנה". אלמלא "השתחררה" המועצה מההסכם לגבי אותם 667 מ"ר היתה העותרת אמורה לשלם 312,600 ש"ח לשנת 2002; בעקבות ההשתחררות החלקית נדרשה לשלם 332,950 ש"ח.
- על אף פסק הדין בפרשת מבואות חרמון, עליו לא ערערו הצדדים, חברת החשמל טוענת גם כיום, כפי שטענה בהליך בפרשת מבואות חרמון, כי המתקנים, העמודים וכיוצא באלה שבאתר אינם בגדר "מבנה"; כזכור בפיה גם טענות חלופיות: גם אם מדובר ב"מבנה" יש לחשב, לטענת חברת החשמל, את שטחי המבנה על פי השטח שתופסת כל אחת מרגליו של המתקן או העמוד; לחלופין טוענת היא כי ישנם פטורים שונים. הוסכם בין הצדדים - ולשיטתי אין צורך להאריך בכך - כי חלק מהסוגיות ידונו בועדת הערר וחלקן בבית המשפט.
ההשתחררות מההסכם בענין ארנונה - ההלכה הפסוקה
- כאמור, שאלת ההשתחררות מהסכם בענין ארנונה נדונה בבית משפט זה בענין תשלובת אלוני. כפי שנקבע בפרשה זו, ההסכמה בין הצדדים לענין תשלום הארנונה אינה סוף פסוק והיא כפופה לחובתה של הרשות להשתחרר מההסכמה אם האינטרס הציבורי מחייב זאת; יש לבחון אם קיימים טעמים המצדיקים את השתחררות הרשות מההסכם. הצורך בגביית מס אמת אין בו לבדו כדי להצדיק, בכל מקרה ומקרה, השתחררות מההסכמה. יש למצוא את נקודת האיזון הארכימדית שתבטא את השיקולים הנוגדים - השיקול של כיבוד ההסכמה מחד מול השיקול של גביית מס אמת מאידך. אין המדובר באיזון נוקשה. האיזון מושפע מחשיבות השיקולים ומעוצמת הפגיעה בהם; לא הרי הסכמה על שומה המנוגדת לחוק כהרי שומה המהווה פשרה בין הצדדים; לא הרי שומה שנגרמה עקב טעות עובדתית או משפטית בסיווג מבנה כהרי הסכמה על שומה שנועדה לחסוך את העלויות הכרוכות בבירור העובדתי והמשפטי של טענות הצדדים.
בעניין הקונקרטי שעמד על הפרק בענין תשלובת אלוני, וכפי שהוסבר שם, הסכמת הצדדים נועדה לחסוך בעלויות התדיינות ונועדה גם ליצור "מיצוע" בין מבנים שלא ענו על הגדרה מסויימת לבין מבנים שענו על ההגדרה. לא היתה באותו ענין טעות עובדתית או משפטית. נקבע באותה פרשה כי "ההשתחררות" לא איזנה כהלכה בין השיקולים המתבקשים. תכלית ההסכמה שם לא היתה הענקת פטור או הנחה מארנונה. ועוד: אין זה ברור כי דווקא שומת המשיבה באותה פרשה (עיריית נשר) הינה "שומת אמת". רצונה של הרשות לגבות ארנונה על פי הסווג הגבוה יותר אינו מגיע כדי צידוק חוקי המאפשר איון משקלה של ההסכמה שבין הצדדים. על כן, כך נקבע, לא היתה המשיבה באותה פרשה רשאית, בנסיבות אותו ענין, להשתחרר מההסכם.