ההשתחררות (החלקית) מההסכמה בנושא הארנונה בענייננו
- אני סבורה שגם בענייננו לא הראתה המשיבה הצדקה מספקת להשתחררות מן ההסכם שהושג בין הצדדים ב-1996. פסק הדין נשוא הערעור ניתן, כפי שצויין, בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת מבואות חרמון. בתחילת הדברים, עם הדרישה הראשונה, היה פער כספי משמעותי ביותר בין התשלום שהיה נדרש על פי ההסכם, שעמד על 312,600 ש"ח, לבין השומה המתקנת הראשונה. לפי השומה המתקנת הראשונה היתה המערערת אמורה לשלם סכום של כ-1,500,000 ש"ח. על שומה מתקנת אחרת, אשר דומה לשומה המתקנה הראשונה בענייננו, מתח בית המשפט ביקורת בפרשת מבואות חרמון ודחה טענה לפיה, כביכול "טעה" מנהל הארנונה. בית המשפט הוסיף באותו עניין כי אין להתייחס אל כלל חטיבת הקרקע כאל "מתקני חשמל" שבקטגוריה "משרדים, שירותים ומסחר" ואין להתעלם מאופיו של השטח ומטיב המתקנים שעליו. בית המשפט הגיע שם לכלל מסקנה כי חטיבת הקרקע (שהיא מרבית השטח) אינה "מתקן חשמל" ובוטל החיוב שהוטל שם על חברת חשמל בקטגוריה של "משרדים, שירותים ומסחר". בשני המקרים, זה שתואר בפרשת מבואות חרמון והמקרה נשוא הערעור, היתה ההשתחררות מן ההסכמה בעקבות יעוץ משפטי שניתן על ידי אותו עורך-דין. אין צורך להאריך בעניין טענת ההשתחררות הכוללת כיוון שבענייננו, ובעקבות פסק הדין בפרשת מבואות חרמון, חזרה בה המשיבה מנסיונה להשתחרר לחלוטין מן ההסכם והוציאה את השומה המתקנת השניה, היא השומה נשוא הערעור. אכן, בפרשת מבואות חרמון התיר בית המשפט המחוזי השתחררות חלקית מההסכמה. המשיבה ביטלה בענייננו את ההשתחררות הכוללת והסתפקה בהשתחררות חלקית. בענייננו הביטוי הכספי של ההשתחררות החלקית שביסוד השומה השניה הוא שולי לחלוטין. מדובר על 667 מ"ר מתוך 30,000 מ"ר כאשר לגבי יתרת 29,233 מ"ר לא חלקה המשיבה במסגרת ההשתחררות החלקית על כך שמדובר אך ב"קרקע תפוסה" שאין לשייכה לקטגוריה של "משרדים, שירותים ומסחר". כמבואר, השתחררות מהסכמה עשויה להיות מוצדקת מטעמים של אינטרס הציבור. לטעמי בשים לב לפער הכספי שנותר, ולטענות נגדיות שיש למערערת העשויות אף לצמצם את הפער, אין אינטרס הציבור "מצדיק" את ההשתחררות ואת ההתדיינות אותה ביקשו הצדדים, מלכתחילה, למנוע בהסכם המקורי. כפי שתואר לעיל, האיזון בין האינטרסים הנוגדים צריך להביא בחשבון את עוצמת הפגיעה באינטרסים הנוגדים. גם בהנחה שהמשיבה צודקת בטענותיה כולן, ואין למערערת טענות נוספות הראויות להישקל, הרי שעוצמת הפגיעה בגביית מס האמת - על פי השומה השניה (להבדיל מהראשונה) - קטנה היא. ועוד: כמו בענין תשלובת אלוני, גם בעניינו, לפחות לגבי רוב השטח שהמשיבה רואה בו שטח בנוי, אין זה ברור כי דווקא שיטתה של המשיבה משמעה גביית "מס אמת", ושאכן מדובר ב"מבנה". כך אמנם נקבע בפרשת מבואות חרמון, אך על קביעת פסק הדין הנזכר לא הוגש ערעור.
- בתצהיר התומך בעתירה המנהלית המתוקנת הסבירה חברת החשמל (המערערת בפנינו) את הרקע להסכם שנכרת ב-1996:
"18. למען שלמות התמונה יצוין, כי המחלוקת שהייתה בין המועצה לבין חברת החשמל נגעה לאופן חיובם של החלקים השונים המצויים בתחנה.
- כאמור, התחנה משתרעת על פני שטח של 28,690 מ"ר, ומצויים בה מבנה פיקוד, קרקע עליה מפוזרים עמודי חשמל וקווי חשמל, תיבות הסתעפות, עוגנים ואביזרים אחרים, דרכים, וכן שטח קרקע, הכולל את רוב שטחה של התחנה, שהינו קרקע הפנויה מכל חפץ או נכס שלא נעשה בה כל שימוש, המהווה עתודה בלבד לפיתוח עתידי.
- על מנת לפשט את פתרון המחלוקת הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו התחנה כולה תחויב בארנונה כללית לפי סיווג ותעריף אחיד ויחיד, אשר ביטא למעשה מעין ממוצע בין הנכסים השונים המצויים בתחנה, כל אחד על פי שטחו. רק לנוכח הסכמה זו התייתר הצורך לסווג את החלקים השונים שבתחנה בסיווג ובתעריף המתאים לכל אחד מהם.
- כאמור, התעריף שנקבע לבסוף בגין שטח התחנה, דהיינו 8 ש"ח למ"ר, ביטא למעשה מעין ממוצע בין הנכסים השונים המצויים בתחנה, כל אחד על פי שטחו. בהסכימה להטלת חיוב כאמור לגבי כלל שטח התחנה, חברת החשמל לקחה בחשבון את העובדה שבתחנה מצוי מבנה פיקוד בשטח של 165.5 מ"ר, שטח קרקע המהווה את 'שטח המסדרים' אשר הינו פטור, על פי דין מארנונה, או לחילופין, לכל היותר ניתן לחיוב כקרקע תפוסה, וכן קרקע הפנויה מכל חפץ או נכס שלא נעשה בה שימוש, אלא היא מהווה עתודה לפיתוח עתידי, הפטורה מחיוב בארנונה, בהיותה אדמת בניין."
- בכתב התגובה מטעם המשיבה נטען, כי לא הייתה זו חברת החשמל שויתרה למשיבה בהסכמתה להעלות את תעריף החיוב האחיד ל-8 מ"ר, אלא ההפך הוא הנכון. המשיבה היא זו שויתרה לחברת החשמל בכך שהסכימה לתעריף אחיד הנמוך ב-4.6 ש"ח למ"ר מהתעריף שאושר על ידי השרים חצי שנה לפני הפשרה, ואשר עמד על 12.6 ש"ח למ"ר. על כן, כך נטען, חברת החשמל מבקשת לשמר את ההסכם שנחתם לפני שבע שנים "מאחר וידוע לה היטב שהסכם זה היטיב איתה באופן משמעותי על חשבון יתר הנישומים המשלמים מסיהם כדין למועצה" (סעיף 24 לתגובה). עם זאת, המשיבה לא הסבירה בתשובתה מדוע הסכימה היא לפשרה שנעשתה ב-1996. בית משפט קמא קבע באופן מפורש כי ההחלטה לחתום על החוזה הייתה "החלטה מודעת ושקולה שהיתה פרי פשרה בין הצדדים". כמו כן נקבע על ידו כי "החוזה שיקף פשרה הוגנת בין הטענות העובדתיות והמשפטיות השונות של שני הצדדים". המשיבה אינה סותרת אפוא את הטענה שהיה מדובר בפשרה ובממוצע בין נכסים שונים שבאתר ואזכיר, כי על פי פסק הדין בענין תשלובת אלוני שיקול "המיצוע" הוכר כשיקול לגיטימי בפשרה.
- בהמשך הדברים מזכירה המשיבה בתגובתה ארבע סיבות לכך שביטלה את ההסכם:
(א) חיוב עמודי החשמל, המסדרים ומבנה הפקוד בתעריף של קרקע תפוסה היווה מתן הנחה אסורה בארנונה.