(ב) המשך קיומו של ההסכם סותר את האינטרס הציבורי של חיוב נישומים כדין, בייחוד לאור הפערים "הקיצוניים" שבין התעריף האחיד שנקבע בהסכם (8 ש"ח למ"ר) ובין התעריף שחל על המבנים - 49.99 ש"ח למ"ר. על כן חלה "הלכת ההשתחררות".
(ג) תוקפו של ההסכם פג מאחר ובדיני מסים כל שנת מס עומדת בפני עצמה.
(ד) ההסכם אינו מוגבל בזמן ולפיכך ניתן לסיימו תוך מתן הודעה זמן סביר מראש לצד השני.
- בית המשפט דחה בפסק דינו את שני הנימוקים האחרונים, אך קיבל את שני הנימוקים הראשונים. לדעתי גם הנימוקים הראשונים אינם מצדיקים, בנסיבות הענין, השתחררות מההסכם.
- אפתח בנימוק השני: אכן, לגבי השטח הבנוי יש לכאורה פער גדול בין התעריף שנקבע בהסכם לתעריף שחל (לטענת המשיבה). ואולם, השטח הבנוי הוא רק שטח קטן מתוך המכלול של 30,000 מ"ר, עליו מצויה התחנה ולמעשה הוא מהווה רק 2% ממנה. כפי שהראתי - הפערים בין הצדדים למעשה אינם "קיצוניים". מדובר, על פי השומה המתקנת השניה, בפער של כ-26,000 ש"ח לגבי האתר כולו. המשיבה מותחת ביקורת על המערערת, העומדת על טענותיה על אף שהסכום השנוי במחלוקת הוא קטן. אך גם ההפך הוא הנכון: האם הסכום הזניח של המס השנוי במחלוקת "מצדיק" השתחררות בשם האינטרס הציבורי? תשובתי על כך בשלילה. יש לזכור גם שהמשך בירור המחלוקת מצריך התדיינות נוספת בועדת הערר ובערכאות, ובסופו של יום - קשה לדעת, בלי בירור המחלוקות, אם אכן מדובר אפילו בסכום של 26,000 ש"ח, או בסכום קטן יותר.
- לגבי הנימוק הראשון שהוזכר, כמו גם לגבי הנימוק השני: דעתי היא, כי אם נאמר שלעולם חייבת הרשות לגבות "מס אמת", כי אם לא תעשה כן יהווה הדבר מתן הנחה אסורה בארנונה, הרי שהדבר ימנע מרשויות להתפשר בענייני ארנונה. לעולם, פשרה שאיננה מביאה לידי מיצוי משפטי את המחלוקות שבין הצדדים, עלולה להחטיא את הדרישה לתשלום "מס אמת". ואולם כפי שראינו, בענין תשלובת אלוני נפסק כי תשלום מס אמת הינו רק אחד מבין השיקולים הנוגדים שיש להביא בחשבון. יש חשיבות גם לפשרות, החוסכות התדיינות מיותרת, גם כשאין בהן מיצוי דין. לדעתי, אם נאשר את פסק דינה של הערכאה הראשונה תתקשינה רשויות מקומיות להגיע עוד לפשרות, מאחר שטיבן של פשרות הוא שהן עשויות להביא להנחה בתשלום ארנונה או לאי תשלום "מס אמת". ואולם, יש אינטרס ציבורי בסיום מחלוקות בדרכי פשרה, ובנסיבות הענין אינטרס זה גובר על הדרישה לתשלום "מס אמת".
- על כן, ולאור ההלכה שנקבעה בענין תשלובת אלוני, אני סבורה שלא היתה הצדקה להשתחררות החלקית מן ההסכם, ועל המשיבה לגבות מס רק כאמור בהסכם הפשרה.
- המערערת והמשיבה הגישו, כל אחת בנפרד ולאחר הדיון בערעור, בקשות שונות לצירוף אסמכתאות של פסקי דין שניתנו בבית משפט זה. עיינתי בבקשות ובפסקי הדין המצורפים ולא מצאתי כי יש בהם כדי לשנות את מסקנתי. אציין רק, שפסק הדין ב-עע"ם 11137/04 יעקובוביץ נ' מועצה מקומית אעבלין ([פורסם בנבו], 1.12.2005) שונה מענייננו, שכן ראשית שם דובר בהסכמה לעניין חבות בארנונה שאין לה תיעוד ושאף הוכחשה על-ידי המשיבה שם (בניגוד לענייננו, בו ישנו הסכם מפורש בכתב מיום 31.12.1996 שלא הוכחש), ושנית, שם לא היה ברור מה עומד מאחורי ההסכמה הנטענת ונקבע כי אין המדובר בהסכמה המשקפת פשרה ומיצוע או כזו שנועדה לחסוך את עלויות ההתדיינות (שוב, בניגוד לענייננו, בו קבע בית המשפט מפורשות כי החוזה שיקף "פשרה הוגנת בין הטענות העובדתיות והמשפטיות של שני הצדדים" וכאשר יש להתחשב בשיקול של חסכון בעלויות ההתדיינות ובאינטרס הציבורי של סיום מחלוקות בדרכי פשרה). עיינתי גם ב"הודעה" שהגישה המשיבה ביום 18.1.2008 ובה הפניה לאסמכתא נוספת. לא מצאתי כי יש בה כדי לשנות את מסקנתי. באשר לפסק הדין ב- עע"ם 980/04 המועצה האזורית חבל יבנה נ' אשדוד בונדד בערעור מיסים ([פורסם בנבו], 1.9.2005) אליו הפנתה המערערת: אכן באותו עניין נקבע על ידי חברתי השופטת ארבל כי היא נוטה לעמדה לפיה גם כאשר מדובר בשינוי סיווג שגוי נדרשת רשות מקומית בטרם השינוי לפנות ולקבל את אישור השרים כאמור בתקנה 4 לתקנות הסדרים במשק המדינה, עניין שלא בוצע בענייננו. ואולם, העניין הושאר שם לבסוף בצריך עיון ומכל מקום, לשיטתי, המשיבה לא הראתה הצדקה להשתחרר מההסכם שבין הצדדים כך ששאלת שינוי הסיווג כלל אינה מתעוררת (וראו והשוו גם לעמדת חברתי השופטת ארבל ב-רשות ערעור אזרחי 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בערעור מיסים נ' עירית חיפה, פסקה 15 ([פורסם בנבו], 28.12.2005)).
- אשר על כן, אם תישמע דעתי, נקבל את הערעור על ההשתחררות החלקית ונחייב את המשיבה בתשלום הוצאות המערערת כפי שישום אותן הרשם ובשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח כולל מע"מ.
אחר הדברים הללו
- לאחר כתיבת דבריי קיבלתי את חוות הדעת של חברותיי, שעמדתן שונה מעמדתי. דומה כי המחלוקת היא לא על העקרונות אלא על יישומם. לשיטתי בבחינת "השתחררות" מהסכם אין לבדוק רק האם מדובר ב"מס אמת", ובפרט כשהמחלוקת היא על סכום נמוך יחסית, אלא יש ליתן משקל גם לאינטרסים של כיבוד הסכמים וסיום מחלוקות בדרכי פשרה תוך הפחתת התדיינויות. ועוד: מאחר שלגישתי לא הייתה הצדקה להשתחררות המשיבה מההסכם שבין הצדדים לא נדרשתי ליתר טענות המערערת. ואולם כפי שציינתי בראשית דבריי - אם ההשתחררות מוצדקת, ולאור קביעת חברותיי היא מוצדקת - מתעוררות מחלוקות נוספות. אחת מאותן מחלוקות היא טענת המערערת כי עמודי החשמל והמסדרים - שהם עיקר השטח עליו הוטל תעריף שלא על פי ההסכם - זכאים מלכתחילה לפטור מארנונה בהיותם קווי חשמל ומתקני חיבור כאמור בסעיף 274ב לפקודת העיריות. חברתי השופטת פרוקצ'יה אליה מצטרפת חברתי השופטת ארבל קובעת בעניין המחלוקות השונות כי "קביעות בית משפט קמא הן במישור העובדתי, והן במישור המשפטי, הן נכונות, וכי אין עילה להתערבות ערכאת ערעור בהן" (פסקה 48). ואולם, המערערת טוענת כי בעניין הפטור שלפי סעיף 274ב בית המשפט קבע דבר והיפוכו.
- לטענת המערערת בית המשפט הרי קבע כי אין להתייחס אל כלל חטיבת הקרקע כמתקני חשמל המסווגים בקטגוריה של "משרדים, שירותים ומסחר" אלא יש להפריד בין קרקע תפוסה לבין כל היתר (לרבות העמודים והמסדרים), כאשר שטחו של כל עמוד ומסדר יימדד בנפרד. ואולם, לגבי הפטור שלפי סעיף 274ב בית המשפט קבע כי נושא הארנונה הוא האתר כולו וכי "אין מקום לפרק אותו למרכיבים ולבחון האם בתוכו ישנם אלמנטים המהווים קווי תשתית או מתקני חיבור ולהעניק להם פטור". לטענת המערערת מדובר בסתירה פנימית ואילו בית המשפט היה מאמץ את הגישה שהנחתה אותו בחלקו המרכזי של פסק הדין כמו גם בפרשת מבואות חרמון - היה הוא מגיע למסקנה שיש לבחון בנפרד האם העמודים והמסדרים הם בגדר מתקני חיבור הפטורים מארנונה. בחינה של העמודים והמסדרים כשלעצמם מובילה לטענת המערערת למסקנה כי הם עונים "באופן מובהק" על ההגדרות הנדרשות בסעיף 274ב. המערערת מפנה גם לדבריו של בית המשפט המחוזי בפרשת מבואות חרמון שם קבע השופט ממן מפורשות כי "המחוקק הראשי לא העניק את הפטור אך ורק לקווי תשתית או מתקני חיבור המוצבים בצידי הדרכים. עקרונית, אין כל סיבה שלא לראות במתקנים שבתחמ"ש מתקני חיבור או קווי תשתית, הפטורים מארנונה". המערערת מוסיפה וטוענת כי אם תתקבל טענת הפטור לא יהיה בכך כמובן כדי לפטור את כל שטח התחנה - שמרביתו "קרקע תפוסה" שאינה נהנית מפטור - אלא רק את אותו שטח קטן שתופסים העמודים והמסדרים (שהוא עיקר השטח שבמחלוקת בענייננו; כן ראו והשוו בהקשר זה: ערעור אזרחי 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים, פ"ד נב(2) 433 (2000); ערעור אזרחי 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים, פ"ד נז(4) 769 (2003)). ואכן, בפסיקה של בית משפט זה ניתן למצוא מקרים בהם קווי תשתית כאמור בסעיף 274ב לפקודה זכו לפטור גם כאשר היו בתוך מתקן - שלא כפי שקבע בית משפט קמא בענייננו - ורק על יתרת הקרקע שבתוך המתקן הוטלה ארנונה (ראו: עע"ם 1860/06 תשתיות נפט ואנרגיה בערעור מיסים נ' מועצה מקומית קרית טבעון ([פורסם בנבו], 16.9.2008); ערעור אזרחי 2306/04 תשתיות נפט ואנרגיה בערעור מיסים נ' מועצה מקומית קרית טבעון ([פורסם בנבו], 7.11.2007)). ואולם, מאחר שכאמור לשיטתי אין הצדקה להשתחררות המשיבה מההסכם, שאלת הפטור על העמודים והמסדרים בתוך האתר אינה מתעוררת, אינני מביעה לגביה כל עמדה ואני מותירה אותה בצריך עיון.
שופטת