לטענת הרוכשים, יש להורות על בטלות הודעת הביטול, וזאת מכמה טעמים עיקריים: ראשית, מאחר שטופס 4 התקבל בחלוף מעל לשנה ממועד כריתת ההסכם, פג תוקפו של האישור העקרוני לקבלת משכנתא שנתן להם הבנק בשעתו (בהתאם למגבלת הזמן שקבע הבנק באישור האמור). לפיכך, הרוכשים נאלצו להתחיל את הליך קבלת המשכנתא מחדש, ובהתאם נזקקו ליותר מעשרה ימי עסקים כדי לשלם את יתרת התמורה. בתוך כך, נטען כי הם לא יכלו לצפות כי קבלת טופס 4 תארך זמן רב, כפי שקרה בפועל, וזאת לנוכח מצג שווא שהציג בפניהם המוכר ביחס למצב התכנוני של הדירה. שנית, בהינתן שהצדדים שינו בהתנהגותם את הוראות ההסכם, ולמעשה החילו משטר חוזי חדש, וזאת על רקע סלחנות שגילו ביחס למספר איחורים שחלו בהשלמת התחייבויות שונות (להלן: טענת שינוי ההסכם); שלישית, לאור העיכוב בקבלת טופס 4, אשר הצריך בתורו את הארכת פרק הזמן שנקבע לתשלום יתרת התמורה, וזאת מכוח נוהג כללי הקיים במקרים מעין אלה (נוהג לפיו יש להאריך מועדי תשלום כאשר חולף למעלה משנה מכריתת ההסכם) ושעה שהסוגיה לא הוסדרה בהסכם (להלן: טענת ההשלמה מכוח נוהג); ורביעית, משום שהמוכר הפעיל את זכות הביטול בחוסר תום לב, וארב להזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכו להביא לביטול ההסכם (להלן: טענת חוסר תום הלב).
המוכר, לעומת זאת, סבר כי ביטול ההסכם נעשה כדין, ובתוך כך דחה את כלל טענות הרוכשים. בין היתר, המוכר טען כי הוא לא הציג מצג שווא ביחס למצב התכנוני של הדירה; כי הוראות ההסכם ממילא לא הושפעו ממצבו התכנוני; וכי העיכוב בהוצאת טופס 4 נגרם בשל מגפת הקורונה, אשר השפיעה על סדרי עבודת ועדת התכנון והבניה, וכן בשל נסיעה של הרוכשים לחו"ל (באופן המפעיל את סעיף 7 לנספח, לפיו אם האיחור בקבלת טופס 4 נגרם בשל מעשה או מחדל של הרוכשים - אין מדובר בהפרה יסודית). עיקר טענתו של המוכר הייתה כי אי תשלום יתרת התמורה במועד מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ולפיכך עמדה לו הזכות לבטלו. לדברי המוכר, הוא התריע בפני הרוכשים כי עליהם לשלם את יתרת התמורה לפי ההסכם, ואף היה נכון להעניק להם מספר ימי חסד לקיימו (מעבר לתקופת החסד שנקבעה בהסכם מלכתחילה), אולם לא הם ולא בא-כוחם פנו אליו או פעלו על מנת לקדם את התשלום. עוד טען המוכר, בין היתר, כי הרוכשים לא השיבו לפניותיו שעסקו בהפרש שבין סכום המשכנתא שהם תכננו ללוות לסכום יתרת התמורה (כאשר, כאמור, סכום המשכנתא נמוך מסכום יתרת התמורה); ובהתאם לכך, לא גילו שההפרש האמור תוכנן להיות משולם מההון העצמי שלהם, שהיה בידיהם; ואף לא העבירו סכום זה לידיו (לצורך תחילת ביצוע), הגם שידעו כי הם מפרים באותה עת את ההסכם. לבסוף, המוכר טען כי הרוכשים כלל לא הוכיחו את טענותיהם ביחס לפרק הזמן שהיה דרוש להם לשם קבלת המשכנתא.