ז. (1) מבקש אני להוסיף מה לעניין הבטלות היחסית, שאנו נוקטים בהכרעתנו. תורה זו כבר קנתה לה שביתה בתודעת העוסקים במשפט המינהלי, עד כי משנתחוור לנו בשיג ושיח בינינו כי עלינו להתערב בהחלטה המינהלית בקשר לסמכות בית המשפט, עלתה על לשוננו מייד, כמעט אינטואיטיבית, אמירת הבטלות היחסית. תורה זו הורתה בשכל הישר, חבר כבוד במועדון המשפט ולא כל שכן במשפט המינהלי. עוד משכבר הימים ציין הנשיא לנדוי (בג"צ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1) 239, 246, שם בעניין הפרת כלל מכללי הצדק הטבעי), "שלא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש, ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה". השופט פרופ' י' זמיר, ממפתחי תורת הבטלות היחסית במחקר ובפסיקה, ציין כי "הרעיון המרכזי של הבטלות היחסית הוא, שנפקות ההפרה, בין של כלל השימוע בין של כללים אחרים, אינה נקבעת לפי הדיכוטומיה הקלסית, כלומר, בטל או נפסד. במקום זאת יש לקבוע את נפקות ההפרה לפי משתנים שונים המובילים לתוצאות שונות: מה חומרת הפגם, מי התובע, מה התביעה, האם התקיפה ישירה או עקיפה, ועוד", הכל "לפי שיקול דעת של בית המשפט, בהתאם למשתנים של כל מקרה" (הסמכות המינהלית ב', תשנ"ו-1996, 830). חברי ציטט ברוח דומה את דברי השופטת ארבל בע"פ 1523/05. מוטתו של עיקרון זה הלכה והתרחבה עם השנים; ראו ע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל, פ"ד מט(4) 221, 267 (הנשיא לשעבר שמגר); בג"צ 7505/98 גלעד קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1) 153, 163-162 (השופט זמיר); ע"ב 92/03 מופז נ' יו"ר ועדת הבחירות, פ"ד נז(3) 793, 806-805 (השופט – כתארו אז – מצא). .
(2) ואולם, תורה זו כשמה כן היא, יחסית ולא מוחלטת. המשמעות היא, כי יש צורך בזהירות בנקיטה בה, כדי שחלילה לא תהא בחינת מדרון חלקלק למתן תוקף, ולוא בחינת הכרח לא יגונה, לפגמים שנפלו במעשי רשויות. לדידי אמת מידה חשובה לשימוש בה היא נסיבות פעולתה של הרשות הנוגעת בדבר בהקשר הספציפי. בנידון דידן, המדובר בחלק ממהלך מורכב ששותפות בו מערכות שונות, המכוון לטובת הציבור, ובקביעת העברת הסמכויות כפי שנעשתה לא זו בלבד שלא היה משום רצון לפגוע בבעלי הדין, אלא אדרבה. אף אין מדובר בשינוי של דרגה ומהות. לכן היה מקום לאמץ פתרון של בטלות יחסית. כל דרך אחרת היתה מביאה לאנדרלמוסיה ללא צורך.