(3) אוסיף, כי גם במשפט העברי מוצאים אנו את דילמת התחולה הרטרואקטיבית, שהיו שביקשו לפתרה בדרך של מעין בטלות יחסית. למשל, עד זומם (קרי, שהעיד תוך מזימה להביא להרשעתו של חף מפשע, ולאחר מכן נמצא שהעיד שקר), שאלה היא מאימתי נפסל הוא להעיד, האם משעה שהעיד שקר או משעה שנתגלה שקרו. הסוגיה נדונה בבבלי סנהדרין כ"ז, א', וראו גם בבא קמא ע"ב, ב'. האמורא אביי – שבעניין זה הלכה כמותו – סבר "למפרע הוא נפסל", וכדברי רש"י שם "העיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו... כל עדויות שהעיד מניסן ואילך פסולין, שהרי משהעיד עדות זו הוא רשע"; ואילו האמורא רבא סבר "מכאן ולהבא הוא נפסל" (וכדברי רש"י – "משהוזם"). והנה הנמקת האמוראים: אביי – כפי שהובא מרש"י – רואה את העד כרשע מעת עדותו השקרית, ואילו רבא רואה את עצם הנושא של פסלות העד הזומם כחידוש, שהרי על פי דבר תורה סומכים על העדים המזימים את עדותו של עד זה, ואומרים כי עמם היה במועד הנטען במקום פלוני: ושאלה היא מדוע, "דמאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני" ("שמה ראית לסמוך על אלה – סמוך על אלה" – א"ר). אלא שזו גזירת הכתוב - ואם כן תחולתה, לשיטת רבא, משעת חידושה - משעת ההזמה - ואילך. להלכה נפסק, כאמור, כאביי – "ומאימתי הוא נפסל, מעת שהעיד בבית דין, אף על פי שלא הוזם על אותה עדות אלא אחר כמה ימים" (רמב"ם עדות, י', ד'; שולחן ערוך חושן משפט, ל"ד, ח'), אך שיטת רבא היא היא הבטלות היחסית.
ח. "בתוך עמי אנכי יושבת" (מלכים ב', ד', י"ג). ער אני לכך שתוצאת פסק דיננו היא, כי יהא צורך בפעולה מהירה של הנוגעים בדבר, שמשמעה כנראה תוספת שופטים והתקורה הכרוכה בכך בבית המשפט המחוזי מרכז. אמת נכון כי הדבר עלול להכביד בטווח קרוב, אך יש דרך שראשיתה קצרה וסופה ארוכה ויש דרך שראשיתה ארוכה וסופה קצרה, ויש לקוות כי זו האחרונה היא הדרך הנכונה, ובית המשפט המחוזי מרכז "על-מקומו יבוא בשלום" (שמות י"ח, כ"ג).