אין חולק, שבהמשך לקריאות הללו, מצדו של העד י.א. לעבר הנאשם - קם האחרון מעל למנוח, הלך כה וכה, באזור הפרגולה, ועזב את המקום לכיוון חזית הרחוב. מחלוקת הצדדים נטועה במה שראה העד, באותן שניות בודדות, ובמה שעשה בהן הנאשם, הלכה למעשה. כפי שצוין לעיל - בעוד המאשימה טוענת, שהעד ראה את הנאשם דוקר את המנוח, אוחזת ההגנה בטענה, שהנאשם כרע לכיוון המנוח, רק כדי לבדוק את מצבו, שנגרם כתוצאה ממעשיהם של אותם אחרים בתוך הבית.
- דיסק סרטוני מצלמות האבטחה, ת/49 - מרכז 4 סרטונים, שהופקו ממצלמות האבטחה שהיו ממוקמות בחצר הבית הסמוך לבית הסבתא, ונתפסו לאחר האירוע. הראשונה - מתעדת את פנים העסק של העד י.א.; השנייה - את החניה ואזור החצר האחורית, הגובלת בבית הסבתא; השלישית - את חצר בית אמו של העד י.א.; והרביעית - את סביבת המחסן שלו. בהתאם לאמור בדו"ח הצפייה שערך החוקר אלעד אברהם (ת/49א), ובדו"ח תפיסת המצלמות שערכה חוקרת הזי"ט אירינה זזמר (ת/56) - יש לגרוע 18 דקות מהזמן הנקוב ע"ג כל אחד מהסרטונים, כדי להגיע לזמן האמת, שבו התרחש התוכן המצולם.
החלק הרלוונטי, והקרדינאלי ביותר למקטע הזמן הנוכחי - מתרחש במצלמה מס' 2, בזמן מצלמה 09:34 (09:16 זמן אמת). שם, נראה העד י.א. עומד ליד רכב ומביט לעבר חצר בית הסבתא. בעודו משוחח בטלפון הנייד שבידו, מרים את ידיו ומניחן על ראשו, פותח אותן לצדדים, ועושה מספר תנועות בידיו, המדמות דקירות חוזרות ונשנות. פרטים נוספים מהסרטון, מצויים בסקירת עדותו של י.א., במהלכה התבקש להתייחס לכל אחד ואחד מהם, וליתן את גרסתו לנראה שם. בנוסף לדו"חות הצפייה (ת/49א-ג) שלעיל, ערך החוקר אלעד אברהם, ע.ת.41, גם דו"ח משלים, מיום 11.04.22 (ת/89), המתייחס לנקודת זמן מאוחרת יותר, וכמסתבר - חשובה לא פחות. עפ"י האמור שם, החל מהשעה 09:57:54, ניתן לראות את י.א. ואשה נוספת (העובדת ו.) משוחחים, ובמהלך הדברים, י.א. נראה, כפי תיאור החוקר: "מטיח את היד שלו על גופו נראה בכעס. השניים נראים משוחחים ביניהם. בשלב מסוים רואים את י.א. מצביע על החזה והבטן עם ידו ולאחר מכן מציג תנועות של דקירות עם ידו כאשר הוא מרים את ידו הימנית שבה הוא מחזיק פלאפון מספר פעמים במהירות ומוריד את אותה היד במהירות ונראה כמציג דקירות. לאחר מכן י.א. עושה את אותם התנועות של הדקירות על הצוואר צד ימין של הראש שלו ולאחר מכן אותה תנועה על הבטן שלו". אליבא דמאשימה, יש לראות במקטעי הזמן שתוארו - חיקוי של העד, אודות מה שראו עיניו, בזמן אמת ובדיעבד.
- כלל הראיות שפורטו מעלה, ביחס למקטע הזמן השני המהווה את ליבת האירוע מושא דיוננו - מצביעות על הנתונים הבאים:
- החל מהשיחה השנייה של י.א. למד"א, ולאורך מרבית חקירותיו במשטרה, ניכר ניסיונו של העד - לא רק שלא להפליל הנאשם, כי אם, לנסות ולהימנע מלספר את שראה, וודאי שלא לכלול הנאשם בגרסתו, בדרך כלשהי. ניסיון זה, חזר על עצמו גם בפתח עדותו בביהמ"ש, שהתאפיינה בהיעדר שיתוף פעולה מצדו - לתאר ולפרט את שראה שפועל. ניסיונות אלה, באו לידי ביטוי באופנים שונים, וכללו מספר טענות, החל ממצבו הרפואי של העד, המשך בקשייו לזכור את מה שראה בשל הטראומה שעבר, וכלה בחששו לומר דברים בצורה לא מדויקת, או שגויה. גישה זו הביאה את חוקרי המשטרה להטיח בפניו דברים קשים, ואף לחוקרו באזהרה בשלב מסוים, ואת התובעת - לבקש, פעם אחר פעם, להכריז עליו כעד עוין, ולאפשר לה לחקור אותו בדרך של חקירה נגדית. ההבנה הייתה, שהעד יודע יותר ממה שהוא מוכן לספר, כפי שהסביר סנ"צ צפניה כרבי (ע.ת.44), בעדותו בביהמ"ש, מיום 2.07.23: "בתיק הזה היה לנו ממצאים עוד לפני החקירה שלו שראינו שהוא ידע המון דברים, והוא משקר, למשל שהוא עמד בזירת הרצח בזמן האירוע, למשל שהוא ראה את הרצח מול העיניים, למה שהוא התקשר שיחה למד"א ואני שומע אותו כשהוא צועק את שם החשוד באותה שיחה, אז כל אדם בר דעת שרואה את המצלמות ביחד עם השם של שיחת הטלפון, בוא תסביר לי אתה מה אתה מבין מזה" (עמ' 892 ש' 2-6), וכן החוקר אלעד אברהם (ע.ת.41), בעדותו מיום 26.06.23 (עמ' 913 ש' 24-25): "אנחנו ידענו שהוא יודע הרבה יותר ממה שהוא מספר לנו. אנחנו ידענו שיש דברים שהוא לא אומר לנו כי הוא מפחד". פועל יוצא מדרך הילוכו של העד - בהסתרת מידע חיוני, שחשיפתו, יכול והייתה פוגעת בנאשם וקושרת אותו לאירוע, כמעורב פעיל וכחשוד מרכזי. ודוק. בחקירתו הרביעית במשטרה, ולאחר הכרזתו כעד עוין, מבחינה פורמאלית, בביהמ"ש, כאשר היה ברור שאינו משתף פעולה, בכוונת מכוון - חל שינוי ממשי בגרסתו. בשלב זה, נראה שהעד גמר אומר בלבו, להשיב לשאלות החוקרים בצורה פתוחה יותר, ולספר כהווייתם - ועדיין עד לגבול מסוים - את פרטי ההתרחשות, שלה היה עד.
- את הסיבה לחוסר שיתוף הפעולה של י.א. עם חוקריו, ובהמשך עם התובעת, מייחסת ההגנה לעברו הפלילי של העד, ולרצונו שלא להיות מעורב בחקירה משטרתית, בשום דרך. לעמדתה, השינוי בגרסתו, נעשה על מנת לרצות את החוקרים, ולהרחיקו, בכל דרך, מהאירוע. בנקודה זו דעתי שונה. הרושם מעדותו של י.א., ובפרט מדברים שאמר לחוקריו, כביכול בצורה אגבית ולא רשמית - ברור וחד משמעי. חששו של העד היה מפני הנאשם ולא מפניה של המשטרה. שוב ושוב, פנה י.א. לחוקריו, ושיתפם בפחדיה של בתו מפני הנאשם, ובפחדיו שלו - פן יגיעו דבריו לאזני הנאשם והוא ינקום בו, ויפגע בילדיו, ולו בעוד שנים רבות (כשהחוקר יהיה בפנסיה והנאשם ישוחרר מהכלא). במקרה שכזה - לדבריו, חייו יהרסו, וכל מה שבנה ב- 60 שנותיו ירד לטמיון. לאורך חקירותיו, חש העד ברע, ואף נשבר ובכה, מעת לעת. הוא נמנע מנטילת הסיכון לאפשרות שכזו, כל עוד ההחלטה הייתה נתונה בידו. ואולם, משעה שהושמעו לו השיחות עם מד"א, והוצגו בפניו הסרטונים שתיעדו אותו בזמן אמת, וכן גרסת מ.א., גם ביחס אליו - לא נותרה לו ברירה, והוא שינה מהילוכו זה.
- טענות ההגנה, ביחס לשינוי שחל בגישתו של י.א., מגוונות. מקור השינוי, לשיטתה וכאמור - בלחץ מסיבי שהופעל עליו בידי היחידה החוקרת, ושכלל איומים, הפחדות, מניעת טיפול רפואי, ושימוש בכלי חקירה פסולים (לרבות "שיח נעלם", כהגדרתה, עם קצין החקירות, במהלך שהותו של העד בשירותים). כן טענה ההגנה, שפרטי עדותו, הם תוצר מובהק של "הטיה קוגניטיבית", שמקורה בתת המודע שלו, והיא מבוססת על אירועי עבר, שהיו מנת חלקם של משפחת המנוח והנאשם. מטעמים אלה, התבקשנו לבכר את גרסתו המוקדמת של י.א., על פני זו המאוחרת, אותה מסר, בסופו של יום, בביהמ"ש. כלומר - ההגנה סבורה, שיש להעדיף את גרסתו של העד י.א. בחקירותיו הראשונות במשטרה, ובראשית עדותו בביהמ"ש, מחד, ולפסול את חלקה האחר, מהטעמים שפורטו, מאידך. אקדים מסקנתי, שלא מצאתי ממש בטענות ההגנה, על נקיטת פעולות חקירה פסולות, או איומים, כגורם לשינוי גרסת י.א.. העד הבהיר, שהטריגר לאותו שינוי, וההחלטה לסטות מדרך ההסתרה - באו על רקע היוועצותו בעו"ד, והחלטתו לנקות את מצפונו ו"להוריד אבן מלבו". רכיבים שונים בגרסת המקור שלו, כגון: השימוש במילים "צללים", "דמויות", "התקוטטו", "כביסה" וכיוב' - הוסברו על ידו בצורה מפורטת, ומתיישבים הם עם הגיונם של דברים. מצאתי את גרסתו המאוחרת והעדכנית כמהימנה ואת הסבריו להתפתחות שחלה - משכנעים. זאת ועוד. יישום גישתה של ההגנה, לאימוץ גרסתו הראשונית של העד, מוביל דווקא לשיחה הראשונה שלו עם כוחות ההצלה - אותה, כפי שנראה מיד, יש להעדיף על פני גרסתו המאוחרת - בהיותה ספונטנית, ניטראלית ואותנטית.
- השיחה הראשונה למד"א (שלעיל) - המדובר בראיה, שלפי גישת המאשימה, מקיימת את התנאים הקבועים בחוק, להחלתו של חריג ה"רס גסטה", לכלל האוסר עדות מפי השמועה. כלל זה קובע, כי בהתקיים התנאים הקבועים בחוק, ניתן להסתמך על אמרת חוץ של עד, שנאמרה כ"חלק מאירוע", כראיה לאמיתות תוכנה, ולשוות לה, לפיכך - אמינות יתר. במהלך אותה שיחה נרגשת, שתוארה לעיל, דיווח י.א. למד"א, בזמן אמת, על האירוע. כפי שצוין, תוך כדי אותה שיחה, צעק העד לכיוונו של הנאשם "מאור תעזוב אותו", ואמר, בקול קורע לב, שהוא אינו יכול לראות עוד את המראות שעליהן דיווח. הסימולטניות של השיחה, יחד עם צעקות העד, שהביאו הנאשם לעזוב את הזירה - מלמדות שחזה וראה אפילו יותר ממה שעליו העיד. גם תשובתו, שצעק לעבר הנאשם, מתוך רצון שלא ימשיך ויעשה "יותר גרוע" - תומכת במסקנה זו.
- העדים י.א. ו - מ.א. אישרו, ששדה הראיה שלהם, ביחס לזירה, לא היה מוגבל או מופרע, בצורה כלשהי, והם ראו את הנעשה בבהירות. אף שכל אחד מהם צפה מזווית שונה, וממרחק אחר, בנעשה - שניהם היטיבו לראות את המתרחש, כפי שניתן היה להבין מגרסתם. הגם כך, נמנעו השניים מלתאר בצורה ברורה ונחרצת, את שראו עיניהם, בשניות הקריטיות של האירוע. העד י.א., שזיהה את הנאשם בזירה רוכן לעבר המנוח, עמד על גרסתו, שלא ראה סכין, בידי מי מהצדדים, ושלא ראה את הנאשם דוקר את המנוח. העד מ.א. אמנם לא ראה סכין, אך אישר גם אישר, שהבחין בתנועת פתיחה של אולר, ומיד אחר כך, בדקירות חוזרות ונשנות של המנוח, בידי הדמות שרכנה לעברו. עדות מ.א. דמתה עד מאוד, למה שתיאר העד י.א., לעת שיחתו הטלפונית עם מד"א, ומכאן - ניתן להסיק, ברמת וודאות גבוהה - שהדוקר שראה מ.א. הוא הנאשם, עליו צעק י.א., כשדיווח על האירוע למוקד מד"א. לשון אחר - הצלבת גרסאות שני העדים, ושילובן עם שיחות הטלפון של י.א. למד"א ותיעודו בסרטוני מצלמת האבטחה - יוצרים תמונה שלמה, קוהרנטית ומשכנעת, שהעד י.א. ראה את הנאשם, לו קרא בשמו בזמן אמת, דוקר את המנוח בחצר בית הסבתא. ברי, אם כן, שמסקנה זו, המבוססת על ראיות ישירות - רחוקה מלהיות אך בבחינת "תחושת בטן", כפי שביקשה ההגנה לטעון בסיכומיה.
- טענות ההגנה על אפשרות שעדות מ.א. הושפעה משיחה שקיים עם אחיו, שהוא קצין במשטרה, וכן, על מחדל חקירתי לכאורי, שמקורו בוויתור על חקירת בנו הקטין של מ.א. אינן משנות את התמונה. נחה דעתי, שלא הייתה לכך השפעה, או פגיעה מהותית בהגנת הנאשם. לגבי הנקודה השניה- אכן, אולי נכון היה לעשות מאמץ נוסף לגבות עדות מהבן, אולם, יש לזכור - שהוא הסב מיד את תשומת לבו של אביו, כך ש"בשורה התחתונה" - ספק רב אם ראה, לבדו, בשניות הבודדות לפני הפנייה אליו, התרחשות משמעותית נוספת בעלת משקל ראייתי רב.
התרשמותי החד משמעית הינה בדבר העדפת עדותו המאוחרת של י.א על פני גרסותיו "העמומות", אשר ניתן להן הסבר מאוד מובן ומתקבל על הדעת, כאשר, עדותו העדכנית יותר מתיישבת היטב, הן עם הקלטת דבריו ( זעקותיו) בזמן אמת, והן עם ליבת עדותו של עד הראיה הנוסף.
- לצד התובנות הללו, עומדת, כמובן, גרסתו של הנאשם (שתדון בהרחבה בהמשך) - ולפיה, נכח בזמן ובמקום, לצד המנוח, אך לא היה זה על מנת לפגוע בו, ולדקור אותו, כי אם כדי לבדוק את מצבו, בהמשך לדקירתו בתוך הבית על ידי אחרים. רכינתו של הנאשם לעבר המנוח, נועדה, כך לשיטתו, להיטיב ולשפר את תנוחתו של זה האחרון, ולא להיפך. נרטיב זה ייבחן, כאמור, להלן. יישקל, האם גרסה זו נוטעת ספק סביר בליבנו, ביחס לראיות שמנגד.
המקטע השלישי - הימלטות הנאשם מהזירה ופינוי הפצועים לקבלת טיפול רפואי
- במקטע זמן זה, שהתרחש בסמוך לאחר האירוע עצמו, וככל הנראה, בהמשך לצעקות י.א. לכיוונו - הנאשם עוזב את חצר הבית, ופונה, כשהוא מדמם מכפות ידיו, לחזית הרחוב. הילוכו, שתואר על ידי שתי עדות אקראיות שהיו במקום - היה מהיר, ותכליתו - להתרחק מהזירה. ואולם, הדבר לא עלה בידו, והוא עוכב על ידי חובש שהגיע למקום, עם קבלת הקריאה מ"איחוד הצלה". הוא הושיב את הנאשם על שפת המדרכה, טיפל בכפות ידיו המדממות וחבש אותן. הסברו הראשוני של הנאשם, לאותו גורם, הייתה - שנפל ונחבל, ואילו לשוטרים שהגיעו בסמוך לאחר מכן, כשהועלה לאמבולנס - מסר שקרוב משפחתו, בן דדון, דקר אותו, על רקע סכסוך משפחתי "ישן" עם האב, וכי הוא הגן על עצמו ונחתך בידיו. בנוסף, באותו שלב, ציין הנאשם, שדניאל שרהשר (בן דודם של השניים, אשר כונה על ידו "דןדן"), נכח אף הוא בזירה (טענה שכאמור, חזר בו הנאשם ממנה, במהלך שמיעת הראיות בתיק). המנוח הדקור, שהתבוסס בדמו בחצר הבית, התגלה רק כעבור דקות ארוכות ויקרות. אף שטופל מיידית בידי כוחות הצלה, והובהל לביה"ח ללא שיהוי - לא הועיל לו הדבר, ומותו נקבע בסמוך לאחר הגעתו לשם.
- הראיות המרכזיות, השופכות אור על שלב זה, מתמקדות בשוטרי הזירה (לרבות מצלמות הגוף שנשאו על גופם), באנשי רפואה והצלה שהגיעו למקום, ובעדים אזרחים. נסקור את עיקרן:
- שוטרי הזירה:
- שוטר תחנת נתיבות, רס"ר אלמוג יהודה רצבי, ע.ת.4 - הוגשו סרטון מצלמת הגוף שלו (ת/24); דו"ח צפייה, ערוך ע"י רס"ר מאיר חדידה (ת/24א); ודו"ח פעולה (ת/24ב).
בסרטון (ת/24) נצפה הנאשם מטופל ע"י החובש נתנאל אטיאס (שלהלן), ומועבר להמשך טיפול באמבולנס מד"א. לשאלת העד, משיב לו הנאשם ששמו "מאור", מתקן אותו ששם משפחתו "דדון" ולא "דדוש", וכשהוא מועלה לאמבולנס - מוסר את מספר תעודת הזהות שלו בשלמותו. בנוסף, ישנו תיעוד של העד מתחקה אחר עקבות כתמי הדם על הכביש, מגיע לזירות השונות בבית הסבתא וחובר לשוטר נוריאל אהרון (להלן). כוחות מד"א מוזעקים למקום ואזור הזירות נסגר בסס"ל.