היו שמועות שנגעו לבן בשנים שבהן גר במרכז הארץ. בנוסף, לדבריו, לא ראה צורך לשתף את
המשטרה בכך, משום שאין זה מתפקידו, באומרו "שהמשטרה תעשה את העבודה שלה. שהמשטרה תשים מצלמות ותעשה דברים. אני לא צריך להגיד מה היה ומה קרה" (עמ' 942). לשאלה מדוע לא רק שלא אמר לשוטר נתנאל ויצמן באמבולנס, על שני התוקפים הנוספים, אלא טען בפניו שבן דדון דקר אותו בגלל סכסוך עם האבא - השיב שהוא אינו זוכר כלום מהשלב הזה ועד למעצר, ולאחר שהתובעת השיבה לו שדווקא היה ערני, מסר במדויק את מספר תעודת הזהות שלו, ואף תיקן את השוטר ביחס לשם משפחתו (מדדוש לדדון), השיב, שייתכן ואיבד את שפיותו לשנייה ואז אמר את הדברים, אך לא זוכר שכך היה. בהמשך חקירתו הנגדית (11.07.23) - השמיעה התובעת לנאשם את הקלטת שיחת י.א. למד"א, והוא נשאל מה עשה ליד המנוח, כשזה צעק לכיוונו "מאור עזוב אותו". לדבריו, באותו זמן ישב ליד המנוח, הפך אותו מהגב לצד ויישר לו את הרגליים (עמ' 880 ש' 25). הוא בדק את מצבו וניסה לדבר אתו, אך בן לא הגיב ורק פתח עיניים ומלמל. הוא אישר שבשלב זה, הבין שמצבו של המנוח קשה. לשאלה מדוע הלך ימינה ושמאלה, ומה חיפש שם, השיב שהראש שלו לא היה במקום, והיו לו מחשבות על מה שקרה "עם כל האנשים שבאו וכל הצעקות שהיה שם היסטריה וזה" (עמ' 882 ש' 10). הוא התעקש שלא רכן לעבר המנוח, אלא ישב לידו, והדגים תנוחה של כיפוף מטה, מבלי להניח את הישבן על הרצפה. ידיו היו פתוחות בגלל החתכים, וביניהן מרחק של 10-20 ס"מ. כשנשאל למה שי.א. יצעק לכיוונו שיעזוב אותו, השיב "אני יודע מה הבן אדם עובר עם עצמו מה הוא רואה איזה סרטים הוא רואה בראש שלו? מה הוא צועק משתולל?" (עמ' 883 ש' 4-5), וכשנשאל מדוע לא פנה אליו שיבוא לעזור או שיזעיק סיוע, השיב שי.א. התקשר, ואף שלא שמע למי ומה אמר, הניח שמדובר בקריאה לעזרה. לו עצמו לא היה טלפון נייד, והראש שלו לא היה במקום. עוד הוסיף, שכל אחד מגיב בצורה שונה לסיטואציה - יש מי שמוציא את הלחץ החוצה כמו י.א. שצעק, ויש מי שיותר מופנם - כמוהו. אשר לבחור על הגג (מ.א.) - טען שלא ראה אותו. כשעומת עם גרסתו, שבשעה שיורם צעק שיעזוב אותו, היה מי שרכן על המנוח ודקר אותו, השיב לתובעת "אני לא יודע על מה את מדברת בכלל" (עמ' 885 ש' 10). הוא הוסיף, שמ.א. אמר שראה רק שנייה מהאירוע וירד מהגג, שלא זיהה אותו ושלא עומת עמו, וכן, שלא י.א. ולא מ.א. - אמרו שראו וזיהו אותו דוקר את המנוח. לשאלת התובעת, השיב שאינו מכיר את מ.א., שלל סכסוך אתו, והוסיף מיוזמתו - שגם עם המנוח לא היה לו סכסוך. כשביהמ”ש עימת אותו עם גרסת מ.א. שראה מישהו דוקר את המנוח, השיב, שאולי זה היה אחד התוקפים, והוא ראה זאת לפני שקרא לי.א. להזעיק עזרה. כאשר התובעת עמדה על כך, שלפי עדותו - התוקפים עזבו את המקום והוא ניגש למנוח ורכן עליו, ועל כן, בהכרח, הוא זה שגם דקר אותו, השיב שהוא לא רכן, אלא ישב לידו, ושיש לה "פרצוף של אישה רעה" (עמ' 891). הוא ניסה ליישב את הסתירה, שבין צעקות י.א. לעדות מ.א. על רכינה ודקירות, לבין גרסתו שלו, והציע לתובעת אפשרות, שלפיה "יכול להיות שאני אמרתי לך שהם הלכו הם היו בזמן הזה. הם היו וכש(י.א.) גם אמר שהוא ראה צלליות של האנשים הולכים וחוזרים. אולי בזמן הזה הם המשיכו ועזבו את המקום" (עמ' 893 ש' 8-10). כשזו ציינה שגם י.א. וגם מ.א. לא ראו יותר מאדם אחד במקום - התעקש שמ.א. העיד שראה 3 אנשים. הוא נשאל, שוב, למה הלך ימינה ושמאלה אחרי שקם, והשיב שהלך לכיוון המחסן, הסתכל לפניה, ונכנס לבית לכיוון "הזירה הראשונה" במטבח. הוא שב ותיאר את שהתרחש בזירה הראשונה, כך: "התעמתי איתם ואז הם גלשו בחוץ ואני כזה עמדתי ואחרי זה עוד פעם באתי לבן אדם תפסתי אותו, אחד הלך לשמה לכיוון הזירה השניה ושמה הוא המשיך עליו. ואני עם הבן אדם מתחת לפרגולה. אז כבר אני לא יכולתי כבר, ישבתי עם עצמי ככה, בבטון השתפשפתי תפסתי אותו שלא ילך אליו, תפסתי אותו שלא ילך אליו, תפסתי אותו מהרגל או מהחולצה גם וגם משהו כזה. והשתפשפתי על הרצפה ונשארתי על הרצפה ואז המשיכו ואחרי זה הלכו באו לכיוון שלי מישהו בעט בי והם נכנסו דרך הבית ויצאו" (עמ' 896 ש' 6-12). הוא המשיך לתאר את מהלך הדברים, באומרו "שאני נכנסתי לבית ומהבית הם גלשו. אני הייתי עם בן אדם הוא עם המנוח, בן אדם אחד עם המנוח בזירה השניה שמה. ואני הייתי עם הבן אדם מתחת לפרגולה שהוא בא ניסה לחתוך אותי ותפסתי אותו" (עמ' 897 ש' 1-3). בהמשך, התנגד לתיאור התובעת על כי ברח מהמקום, וטען שכלל לא יכול היה לרוץ וגם לא היה לו לאן. לדבריו, הוא בסך הכל הלך לראות מה קורה ולאיפה האנשים האלה (התוקפים) הלכו, משום שלא ידע איפה הוא נמצא. התובעת הטיחה בפניו, שהחובש ראה אותו רץ בכביש, והוסיפה שברח, והוא השיב, שהיא גם "שקרנית". לאחר שביהמ”ש ציין שאכן, החובש אמר שראה מישהו רץ, וכך גם עדה נוספת - שינה הנאשם טעמו, הסכים שרץ, וטען שהיה בא לו לרוץ - והוא עושה מה שבא לו, ושלא יגידו לו מה לעשות ולא ישאלו שאלות. לדבריו, עשה כן גם בגלל שיש לו חרדות מהמשטרה, שהיא, כהגדרתו "רעה, אנשים רעים, מאוד מאוד רעים" (עמ' 900 ש' 24), ופחד שיאשימו אותו שהוא עשה את זה. כך או כך - התעקש שלא ברח, אלא ישב ונתן לחובש לטפל בו. הוא השיב בשלילה, לשאלה אם גם החובש שטיפל בו הוא אדם רע, וכשנשאל מדוע אמר לו שנפל, השיב שאינו זוכר מה אמר לו. לשאלה מדוע לא אמר לשוטרים, שהיו שני אנשים שדקרו אותו ואת בן, ולא ביקש מהם לגשת אליו, השיב "אני לא יודע, זה לא עלה לי בקו החשיבה שלי בראש" (עמ' 903 ש' 10, עמ' 904 ש' 32), תוך ששלל שרצה שהוא ימות, והוסיף "חס ושלום" ו"שנשמתו תהיה בגן עדן בעזרת ה'". התובעת שבה והטיחה בפניו, שבשלב שקיבל טיפול ושתה, גם תיקן את השוטר בנוגע לשמו המדויק, והשיבו לשאלה מה קרה - שבן דדון רץ אליו ודקר אותו, והנאשם השיב לה שאינו חושב שאמר דבר כזה, הציע שאולי אמר "בן אדם" ולא "בן" (בהמשך, בעמ' 911 ש' 24, הסביר לתובעת שמדובר ב"מילת גישור"), וביקש לשמוע את ההקלטה - בה נאמר גם, שהיה זה בעקבות סכסוך משפחתי עם האבא שלו. הנאשם השיב שאינו זוכר את עצמו שם בכלל, משום שהיה "ברמה של התעלפות", עם עירוי ומעורפל. כשהתובעת המשיכה לשאול אותו על מה שאמר לשוטר צאלח, השיב: "בטח השוטרים שמים לאנשים במים ושמים דברים או ששמו לי אוזנייה והתחילו לדבר איתי אני לא יודע כבר מה לחשוב... אולי שמו לי אוזנייה אמרו לי מה להגיד" (עמ' 907 ש' 6-7 ו- 9). בהמשך לכך, ובמענה לשאלה, אם הוא סבור שנתנו לו סמים ובגלל זה אמר זאת, הבהיר "אני מאמין ששמו לי סמים, אני מאמין שהשוטר הזה שירד בלי מצלמה שעקבתי אחריו עכשיו בזה אני לא יודע מה הוא עשה לי. זריקה הביא לי מאחורה, אני לא יודע מה הוא עשה לי. אני לא יודע או ששם לי אוזנייה קטנה, אני לא יודע מה הוא עשה לי. התחילו לשאול שאלות אני לא זוכר איפה אני הייתי בכלל. אני אישית אני לא זוכר איפה אני הייתי נמצא. אני לא יודע איפה אני הייתי נמצא. סיממו אותי אני חושב אני לא יודע מה עשו לי שמה" (עמ' 908 ש' 2-8). כשזו הטיחה בו, שהוא זוכר טוב מאוד מה שאמר, השיב לה בשאלה - מדוע היא אינה מתייחסת למה שאמר בקשר לדן דן, ולכך שתקף ודקר אותו. התובעת המשיכה ואמרה, שכשהשוטר צאלח שאל אותו מה קרה, הוא השיבו שבן דקר אותו, וכשנשאל עם מי היה, השיב "לבד". תשובתו לכך - שאין לו מה להגיד על זה (עמ' 911 ש' 10). כשהוטחה בפניו גרסתו לשוטר כראדי - שבן התנפל עליו ודקר אותו, ואילו הוא עצמו התגונן מפניו, וכך למעשה נחבל בידיו - השיב הנאשם שייתכן ואפשר לפרש הדברים אחרת (למשל שהתכוון לבן אדם ולא לבן דדון), והעלה שאלה - האם חקירה במצב כזה, היא בכלל קבילה. את בחירתו לשתוק, במהלך חקירותיו במשטרה, הסביר על רקע חששו מהמשטרה, ואי אמון שהוא רוחש כלפיה, בניגוד לביהמ"ש. אשר לגרסתו המאוחרת, ולפיה, הוא והמנוח הותקפו על ידי שניים אחרים, ולשאלה מדוע העלה אותה בשלב כה מאוחר - השיב, שהוא סיפר על כך לסנגורו עוד בתחילת ההליך, אך הוא, משיקוליו, בחר להציגה כהווייתה, רק בשלב מאוחר יותר. הנאשם שב לתאר את בוקר האירוע, כשלדבריו, הוא נוהג להיכנס לבית הסבתא מהיכן שהוא רוצה, ובאותו יום הגיע לצדו האחורי של הבית - מתוך הנחה שיפגוש בה במחסן, מבשלת. כן תיאר את מהלכיו, לאחר שנפרד ממנה - "מסתכל, הולך, חוזר מטייל.. מעשן סיגריה, מסתכל על החצר מאחורה" (עמ' 926 ש' 26 ו- 28). לדבריו, בזמן הזה הוא ישב על הכיסא בחצר, נכנס לבית לקחת שתיה מהמקרר, יצא, לא ראה את בן ולא שמע כלום. כשסיים לשתות, ישב על הכיסא ועישן סיגריה, אך לא ידע להעריך לאורך כמה זמן, משום שהיה ללא שעון או טלפון. הוא הלך וחזר מאחורי בית השכנים, וגם באזור החניה. כעבור 10-20 דק' שמע פתאום צעקות מהבית, כשהיה 10 מטר מהפרגולה - "די, איי, זה... לא. מה עשיתי מה זה" (עמ' 932 ש' 3). כעבור שניה או שתיים נכנס לבית, וכשנשאל מה קרה אז - אמר שסיפר זאת כבר כמה פעמים ואינו מעוניין לחזור על הדברים. בכל זאת המשיך - היו שם שני אנשים, אך הוא לא זוכר איך הם נראו או מה לבשו, לא הכיר אותם, נכנס לבית מהדלת האחורית - בערך מטר וחצי-שניים. ראה שתוקפים את בן, אך לא ידע להדגים כיצד. אחד עם סכין והשני עם סכין יפנית, ושניהם דוקרים ותוקפים. זה היה עניין של שניות. הוא ניסה להפריד ביניהם ותפס אחד מהם. השני "המשיך על בן". אותו אחד אמר לו (לעד) - "תלך מפה שלא יהיה לך גם לך, נעשה לך מה שאנחנו עושים" (עמ' 935 ש' 28-29), והוא אמר לו שיעזוב את הבן אדם ומה זה. העד תפס לאותו תוקף את הסכין ואת החולצה, והשני משך אותו וכך נחתך. הוא המשיך לחתוך אותו, ו"גלש החוצה". בן ניסה לברוח והמשיך עליו אחד, זה היה עניין של שניות עד שהם הלכו - אולי דקה או דקה וחצי כל הסיטואציה. לשאלת התובעת, אם אמנם לא נכנס ממש לתוך הבית, כי אם מטר וחצי-שניים בלבד - איך הוא מסביר שהדם שלו מרוח על כל הקירות בבית, השיב שכאשר נגמר האירוע, הוא יצא דרך הבית והיו לו שפריצים של דם מהידיים, והוא פתח את הדלת עם המרפק בגלל הכאבים והדם ביד. לשאלה אם נכנס לבית ומיד יצא, השיב "אני לא זוכר. יכול להיות גם אולי טיילתי בבית או הסתכלתי בחדרים אני לא זוכר" (עמ' 940 ש' 2-3), והמשיך "טיילתי בחדרים חשבתי אולי יש שם מישהו בבית ולא היה אף אחד בבית ואז אני יצאתי" (שם, ש' 17-18). לשאלה מאיזו סכין נחתך, השיב שמזו היפנית, ולתהיה איך הגיע הדם שלו לסכין הרגילה - הסביר, שכל הזמן השפריץ לו דם מהיד. אשר לדם של המנוח, שנמצא מתחת לציפורניי הנאשם - השיב שאולי הוא נגע בו, כהזיז אותו מהצד אל הגב ויישר לו את הרגליים. כשהתבקש להסביר את גרסת מ.א. שראה תנועת פתיחה של אולר ותנועות של דקירה, בזמן שי.א. צעק "מאור תעזוב אותו" - השיב הנאשם, שמ.א. לא זיהה אותו כמי שדקר, וגם לא י.א., ואף אחד מהשניים לא דיבר על סכין שראה בוודאות. כשהופנה לסרטון 2 במצלמת האבטחה (ת/49), ולאחר שבתחילה טען שאינו מזהה עצמו, אישר הנאשם שהוא זה שנצפה בסרטון, מהשעה 09:02 (זמן מצלמה) ועד 09:23. כשהתובעת הציגה בפניו אפשרות שהיה מוטרד ממשהו בזמן שהסתובב בחצר, השיב "ככה אני מטייל לבד עם עצמי, אין לי חברים כל כך" (עמ' 951 ש' 14-15). לקראת סיום החקירה, הטיחה התובעת בנאשם, שדקר את בן באכזריות כי רצה שהוא ימות, ותשובתו לכך הייתה "שקר. זה לא נכון" (עמ' 961 ש' 6). היא המשיכה וגוללה בפניו, את השתלשלות העניינים, כפי שיטתה, והוא שלל והכחיש, מצדו, כל טענה וטענה שהעלתה. בסיום דבריה, ולאחר שטענה בפניו - שהפתיע את בן מאחור, כשישב על הספה, התנפל עליו באכזריות, לא נתן לו לברוח, הצמידו לקירות ודקר אותו שוב ושוב, תוך שנחתך בידיו, יותר מ- 100 דקירות, השיב: "כל מה שאת מתארת עכשיו זה שקר אחד גדול, כל מה שאת מוציאה מהפה שלך ואני חושב עוד דבר אחד, אם את אומרת שכל זה כמה זמן לוקח כל הדברים האלה כמה זמן?" (עמ' 962 ש' 25-27) והמשיך "הנה עובדה, רואים אותי הולך מטייל כל זה. בסדר? הנה יש פה תמונה שרואה הכל שאני רק מטייל. בסדר? תודה רבה לך" (שם, ש' 29-30). בחקירתו החוזרת - שב הנאשם ושלל הימצאותו של דניאל שרהשר בזירה, הבהיר שאינו זוכר מה אמר לשוטרים, וחזר על כך, שהוא איבד דם וסבור שסיממו אותו, או שהזריקו לו משהו, ולכן אינו זוכר דבר. כן השיב בשלילה, לשאלת סנגורו, האם היה מי שמנע מבעדו להמשיך וללכת, ואישר, שהתיישב מרצונו, על מנת שיטפלו בו ויחבשו את ידיו (עמ' 964).
- אם-כן, ולאחר שהובאה גרסת הנאשם, הכוללת התייחסות, מוקדמת ומאוחרת שלו, לשלושת מוקדי הזמן שלעיל - נפנה לבחון אותה, בדגש על מהימנותה והיתכנות האמור בה, על רקע הראיות והעדויות הנוספות שנשמעו בהליך ונסקרו לעיל.
- נפתח בחקירות הנאשם במשטרה, בהן, כאמור, בחר לשתוק, בין בשל רצונו להימנע מהפללה עצמית, ובין מטעמים אחרים השמורים עמו. בחירתו לילך בדרך זו, חרף היותה זכות מעוגנת בדין , יש בה, באורח טבעי ליצור הרושם שיש לו מה להסתיר, וכמעוגן בחוק- גם להוות חיזוק לראיות התביעה. נקדים ונאמר - שעל אף שתיקתו של הנאשם לאורך חקירותיו, הרי, שדברים שאמר בהודעתו הראשונה, שנגבתה בביה"ח, בסמוך לאחר האירוע - אינם מיטיבים עם גרסתו דהיום. לא בכדי, עמדה ההגנה על הטענה, שמאחר ולא הוזהר כדין עובר לה, אין לעשות שימוש בדברים שמסר במסגרתה, בהיותם לא קבילים לכאורה. בעניין זה, העיד גובה ההודעה והסביר, שלא ידע, באותו שלב, האם הנאשם בבחינת חשוד או קורבן, ועל כן, נמנע מאזהרתו הפורמאלית. תשובתו גובתה על ידי גורמי חקירה בכירים בתיק, ונמצאה אותנטית בעיניי. מכאן - שטענת אי קבילות אותה הודעה ראשונה, שבה טען הנאשם שהמנוח הוא שדקר אותו, על לא עוול בכפו, וכי החתכים בידיו הם תוצאה של הגנה עצמית שלו מפניו של זה - דינה להידחות. גרסה "מקדמית" זו, בדומה לדברים שמסר לחובש שטיפל בו בשטח - היא בבחינת אמרת נאשם, לכל דבר וענין. הגרסה עומדת בסתירה לקו ההגנה העדכני והמפורט שגובש, לימים. בנוסף, שפת הגוף שבה עשה הנאשם שימוש, בעת חקירותיו, מלמדת, גם היא, על חוסר הנוחות שעמה התמודד, כאשר הוטחו בו שאלות וראיות, על ידי החוקרים השונים, עד כי, ברגעים מסוימים (ובמיוחד, בלטה תגובתו זו בחקירה החמישית, מיום 1.04.21, כשהוטחו בפניו, במפורט, החשדות נגדו) - סובב את כסאו ונמנע, לחלוטין, מלהביט בחוקריו ולהיות בקשר עין אתם. גם בכך יש כדי לחזק את ההתרשמות השלילית מגרסתו המכחישה - המאוחרת והכבושה. לא היו בפיו הסברים משכנעים למוטח בו.
- המענה שמסר הנאשם בפתח ההליך, הגם שחומרי החקירה, רובם ככולם, היו מצויים בידי ההגנה באותו שלב - היה לאקוני וחסר, ולמעשה גרסתו באה לפנינו בשיהוי ניכר, לאחר שנשמעו עדים שונים, ובהם בני משפחתו ועדי הראיה המרכזיים. גרסתו המאוחרת אוחזת בטענת חפות ניצחת - שהרצח בוצע בידי אלמונים, והוא עצמו נקלע לסיטואציה לגמרי במקרה, ונפל קורבן תמים למעשה הנפשע שביצעו אחרים במנוח. נבהיר, שעצם כבישת גרסתו המזכה, כביכול, של נאשם, אין בה, בפני עצמה, ובכל מקרה,להוות חיזוק לראיות המאשימה, או לפגוע קשות במהימנותו, ככל שבמצבים מסוימים, כבישת העדות הוסברה בצורה הגיונית ומתקבלת על הדעת, או לחילופין, שמוסרה שיתף בה מקורבים או אנשי סוד שלו, טרם השלמת מלאכת איסוף הראיות בידי היחידה החוקרת - יכול, שאותה גרסה כבושה הייתה נמצאת על ידי ביהמ”ש כמהימנה, אם נמצא אותו הסבר משכנע. זה איננו המצב כאן. להיפך - הסבריו המיתממים של הנאשם לכבישת גרסתו המזכה, שנמסרו במהלך עדותו בביהמ”ש - נמצאו בלתי סבירים, והיו רחוקים מלעורר אמון. הם נעו בין "התנערות" מכל צורך מצדו, ליתן מידע או לסייע לגורמי האכיפה להגיע לחקר האמת, בטענה שאין זה מתפקידו לעשות כן, עובר לחשש פן יבולע לו, ועד ל"האשמת" סנגורו, ולהטלת שיקול הדעת הבלבדי לכבישת הגרסה, עליו בלבד. עיתוי העלאת הגרסה נושא משקל שלילי, אך, בנסיבותינו- משני בלבד, בשים לב לעדות גופה ולתוכנה - שהם בעייתיים, בלתי אמינים ולגמרי לא משכנעים.
- עדות הנאשם שנסקרה לעיל, הותירה, כפי שצוין - רושם שלילי ובלתי אמין. ניכר היה, שזו נמסרה בצורה מחושבת, זהירה, ומעורפלת בכוונת מכוון, מתוך תכלית ברורה - לנסות ולהתאים הגרסה למארג הראיות שהתגבש, מחד, ולשמור על מיצוב הנאשם רחוק ככל הניתן, מאפשרות ביצוע המעשים שיוחסו לו, מאידך. גרסתו הייתה רצופה סתירות - פנימיות וחיצוניות, ולא עוררה אמון. רבות מהשאלות שנשאל לא זכו למענה, ועל רבות עוד יותר - השיב בצורה מתחמקת, משוללת הגיון ואף משתלחת.
- נביא בתמצית את עיקרי גרסתו המאוחרת, ולשם הנוחות, ייעשה הדבר בחלוקה לשלושת מקטעי הזמן שלעיל:
- ביחס לזמן שקדם לאירוע - הנאשם הכחיש שהיה מסוכסך עם המנוח, או עם מי ממשפחתו, וניסה, בכל דרך, לתאר את הקשר ביניהם כתקין ונטול איבה. זאת, בין בשיתוף ביהמ”ש בכך, שהשניים עבדו יחד בחיפוי מבנים, בשלילת התכנות לאיומים מצדו כלפי המנוח, ובניסיון להכפיש את האם, שהעלתה אפשרות זו - כ"שקרנית גדולה", ובין, בהצגת סיטואציה מסוימת - ביוזמתו ולאו דווקא בהקשר מתאים. דברים אמורים בכך, שהנאשם טען בפנינו, שהמנוח שוחח עם הוריו (של הנאשם), כשזה האחרון ריצה עונש מאסר שנגזר עליו, כמסתבר, בשל הפגיעה באביו (של המנוח), והבהיר להם, שמבחינתו, אין לו אתו דבר וחצי דבר, ופניו לשלום. הגם תיאור תמים ונטול אלימות זה מצדו - הרושם שהתקבל ביחס לטיב היחסים ביניהם, היה שונה. במישור הפנימי - לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים, לשלול מניע אפשרי מצדו לפגוע במנוח, חשף הנאשם, ככלות הכול, מניע שכזה - ומדובר בהסבר שנתן לפגיעה באביו של המנוח בשעתו. לדבריו, הוא עבד עבורו אך לא קיבל שכר בעד עמלו, ו"זיעה של בן אדם לא לוקחים". במישור החיצוני, וכאמור לעיל - נחשפנו לסכסוך, ארוך שנים, בין הנאשם לבין המנוח, ולרקע המשפחתי העכור בין השניים. מכאן, שבעדותו בביהמ”ש - הנאשם לא הצליח להפריך קיומו של מניע אפשרי, מצדו, לפגוע במנוח, כי אם להיפך - ביסס מניע אשר כזה ושכנע ברלוונטיות שלו, במועד הנדון. אמנם, הוכחת מניע אינה נדרשת בגדרי הוכחת יסודות העבירה, אולם, קיומו של מניע - מאשש את המוסק מהראיות האחרות.
הגעתו לבית הסבתא, וקורותיו בבוקר האירוע - גם הם תוארו על ידו, במידה רבה, בצורה ניטראלית. לדבריו, הגיע בשעת בוקר מוקדמת לבית הסבתא, על מנת שזו תכין לו "פרנה" ותבשל עבורו, וכל "הסתובבותו" באזור ביתה, לאחר שהלכה לעיסוקיה, נועדה לתכנן כיצד יסייע בידה והיכן נדרשת עזרתו, בתחזוקת החצר. גם תיאור מיתמם זה, עומד בסתירה לראיות החיצוניות. בסרטון מצלמות האבטחה נראה הנאשם הולך ושב, בסמוך לשעת האירוע, כשהוא בעליל אינו רגוע. גם אם נקבל גרסתו, שלא היה סהרורי, ונתעלם כליל מהראיה שדיברה על הימצאותו בסמוך לבית כשהוא אוחז בשני סכינים (שאינה קבילה כמבואר) - נותרת בעינה תהייה בדבר הגעתו לבית הסבתא בשעה הנקובה, היוותרותו במקום, אף לאחר לכתה של זו, והליכתו, הלוך ושוב, בסביבת הבית, עד לכניסתו אליו - ביודעין, שהסבתא כבר התרחקה. מדובר, גם כאן, בראיות נסיבתיות שהן, לכל הפחות, מחשידות ומעוררות תהיות.
- ביחס לאירוע עצמו - הנאשם אישר את הימצאותו בשתי זירות העבירה, בתוך הבית ובחצר, אך זאת - שוב, בצורה מיתממת ולא אמינה. הוא תיאר כיצד נכנס אל הבית, בפעם הראשונה, אך כדי לקחת בקבוק שתיה מהמקרר, ובפעם השנייה - כששמע קולות תגרה במקום. בתווך שבין שתי הכניסות הללו - לא ראה ולא שמע דבר יוצא דופן. כניסתו (השנייה) לשם, נעשתה בהמשך לקולות ששמע, ובניסיון להבין במה מדובר ולהגיש עזרה לבן, שהותקף על ידי אלמונים. גרסתו ביחס לאותן שניות הייתה רוויה סתירות - לא ברור היה, בכמה תוקפים הבחין הנאשם כשנכנס אל הבית, הוא לא ידע לתאר מי מהם בשום פרט מזהה, וגם השיח וההתנהלות במקום, תוארו על ידו בצורה מעורפלת ומתחמקת, והוא נמנע מתיאור חוזר שלהם, בטענה שאינו חפץ לשוב על דברים שאמר. בהכירו את חומר החקירה המצוי בתיק, ניכר היה ניסיונו להתאים הגרסה שמסר, לאותן ראיות. כך למשל, טען - שדקירות הנאשם נגרמו מסכין (שנתפסה בהמשך), בעוד הוא עצמו נחתך מסכין אחרת (יפנית), ושאף שכניסתו הייתה מוגבלת ל- 1-1.5 מטרים, דמו נמצא בחלל הבית כולו, משום שעבר שם טרם צאתו, כשדימם מידיו, ואף "השתפשף" ברצפה במהלך מאבקו עם התוקף האלמוני. הסבריו ביחס לנוכחותו בזירה השנייה, ולמעשיו שם, וסתירתם החזיתית עם הראיות החיצוניות, ובראשן גרסת שני עדי הראייה - סללו הדרך להבנת הנעשה בבית ובחוץ לאשורו, באופן שאינו מתיישב עם סיפורו, אלא עם גרסת המאשימה. לפי גרסת הנאשם - כשיצא לחצר, לאחר מאבק באחד התוקפים, מצא את המנוח שכוב ודקור. הוא תיאר כיצד ניסה לסייע לו, ולהיטיב את מנח גופו כדי להקל עליו את הנשימה. בתחילה טען שלא הבין את חומרת מצבו (על מנת להסביר מדוע לא הזעיק כוחות למקום, מאוחר יותר), אך בהמשך אישר, שלמעשה שמע אותו מחרחר והבין שמצבו קשה. לפי גרסתו, שדמתה בנקודה זו לשני העדים שצפו במתרחש - הוא כרע לעבר המנוח המדמם (והתעקש שמדובר היה בישיבה ולא ברכינה), בצדו השמאלי. מאחר ודימם בעצמו, הסביר שיכול ודמו בא במגע עם המנוח, ועם הסכין שבה נדקר בידי אותו אחר עלום, ואף דם המנוח נכנס תחת ציפורניו, כשביקש להיטיב את מנח גופו ולעזור לו. קריאותיו של השכן י.א. לעברו - תוארו על ידו, בתחילה, כ"היסטריות", משוללות יסוד, ולקוחות מ"מוחו הקודח" ומעברו הפלילי, ובהמשך, כאשר ברור היה, שאלה מתיישבות עם גרסת מ.א. - שינה הנאשם טעמו, וביקש לטעון, שיכול והשניים ראו למעשה את אחד הדוקרים מעל המנוח, בזמן שהוא נאבק בתוקף השני בתוך הבית, וטרם שבכלל סיפק בידו לצאת משם. הסבריו לשאלות שהופנו אליו בנקודות אלה - נמסרו בצורה תקיפה וקנטרנית, בבלבול רב, ובערפול מכוון, תוך הטחת שאלות ומסקנות, שלא סייעו להיטיב עמו. הנאשם ניסה, בכל דרך, וחרף הסבריו המאוחרים של י.א. לתיאור "צללים" ו"דמויות", לדבוק בגרסה הראשונית של זה, ולהרחיק עצמו מביצוע המעשה ומהיותו זה אשר דקר את המנוח, שוב ושוב, בחצר הבית, לעיני העדים, ואף שעה שי.א. זועק לעברו בתחינה שיחדל מכך. גרסת השניים, שנסקרה בהרחבה - שכנעה בהיותה סימולטנית, ובהיות הנאשם מבצע העבירות - לבדו, באלימות רבה, וכעולה בתור מסקנה מסתברת - מתוך מודעות לכך, שהתוצאה יכולה להיות מותו של המנוח.
- בכל הנוגע לשלב האחרון, ולצאתו של הנאשם בחופזה מהזירות השונות לכיוון חזית הרחוב - הלכה גרסתו והתפתחה, גם במהלך עדותו בביהמ"ש. ליבת גרסתו במקטע זה, ביקשה לשכנענו בכך, שכתוצאה ממצבו הרפואי, שכלל איבוד דם מסיבי מהחתכים בכפות ידיו, כמו גם מהטראומה שחווה בתוך הבית ומחוצה לו - סבל מטשטוש ובלבול, שהביאו אותו לומר דברים שאינם משקפים את שאירע בפועל. הניסיונות להסביר מדוע טען בפני החובש שנפל, ולמה אמר לשוטר שבן דקרו והוא התגונן מפניו ונפצע - סיבכו אותו יותר משהועילו, והיו שקריות, ונעדרות היגיון פנימי. בשלב מסוים העלה סברה, שייתכן ואמר הדברים - כתוצאה מהשפעת תרופות שהוזרקו לו, ללא ידיעתו, על ידי השוטרים, שמא הניחו אלה דבר מה באוזנו, והנחו אותו מה לומר. הוא שב וטען, שאינו זוכר דבר משלב זה ואילך, וככל שהוסיף להעלות אפשרויות וליתן הסברים דחוקים ולא הגיוניים להתנהלותו בשלב זה - הלך והתחזק הרושם, שמדובר באמתלות שאין להן כל אחיזה במציאות. בפועל, וכפי שניתן לראות גם בסרטוני מצלמות הגוף של השוטרים, וללמוד מהעדויות שנסקרו לעיל - הנאשם השיב לשאלות בצורה בהירה למדי, ואף מסר את שמו ואת מספר תעודת הזהות שלו, בצורה מדויקת. הוא נמנע במכוון, מלהזעיק עזרה למנוח, ולא הזכיר את הימצאותו של זה האחרון בחצר הבית, מדמם למוות. תחילה טען שי.א. הזעיק כוחות הצלה, כסיבה בגינה לא הזעיק עזרה בעצמו, אולם סתר עצמו כשטען, שכלל לא שמע את י.א., ורק הניח מהיכרותו של זה עם המנוח, שידאג לו. כפי שצוין בניתוח הראיות של מקטע זה - בהינתן עברו הפלילי של הנאשם, אמנם, ייתכן, שסביר כי נמנע להישאר בזירה עד להגעת הכוחות, על מנת להשמיע להם את גרסתו המזכה, בתור תגובה ספונטנית ו"חרדתית". הגם כך, מתבקש היה מצדו, בשלב מעט מאוחר יותר, ככל שאמנם היה עד לתקיפת בן בידי אחרים, לספר על כך, בהזדמנות הראשונה, ולכל הפחות - להזעיק עזרה לבן דודו המדמם. פעולות אלה היו דווקא מסייעות בעדו להסיר ממנו חשד כי ידו הייתה בדבר - ככל שמכל חשש. בחירתו להחריש בנוגע לשני העניינים הללו, ויתרה מכך - למסור גרסה, שקרית גם לשיטתו, במענה לשאלות שהופנו אליו בזמן אמת - משדרת את ההיפך, מהחפות שבה ביקש לשכנע.
לאור כל האמור לעיל, מהראיות שהובאו ומהעדויות שנשמעו, לרבות עדותו של הנאשם עצמו, שהיא גרסה כבושה ומתפתחת - נחה דעתי שעלה בידי המאשימה להוכיח, שהנאשם הוא שדקר את המנוח. גרסתו נמצאה שקרית, גם בבחינה פנימית רצופת סתירות וחוסר מהימנות, וגם בהיותה ניצבת, ונסתרת, אל מול ראיות חיצוניות מפלילות, שנבחנו ונמצאו מהימנות. היסוד הנפשי הקורלטיבי לדקירה- יידון בהמשך.
- בפרק הבא אסקור, אך בפירוט הנדרש להבנת המסקנות, את מערך הראיות הרפואיות והפורנזיות וממצאי הזירה, כאשר, ההתמקדות אינה דווקא בשאלת משקלן המחזק של אלה, מהיבט ראיות המאשימה, שכן- דיותה של פרשת התביעה, עד כה, וקלישות נרטיב ההגנה, שהציג הנאשם, ביססו די הצורך הכרעה מרשיעה. על כן- השאלה הקרדינלית תהא, האם יש בראיות אלה לסייע בידי ההגנה, בדרך נטיעת ספק, ברמה שדי בה להגדירה בתור "ספק סביר", שמא, יש התכנות לכך, שהתרחיש שבפי הנאשם- אפשרי ומתקבל על הדעת. קרי- האם יש תימוכין להמצאות אחד או יותר מעורבים חיצוניים בזירה, אשר פגעו במנוח והם שגרמו למותו, ושפועלם אף הביא לפציעת הנאשם, עת חפץ להיחלץ לעזרתו. יודגש, כי בקו ההגנה "הסופי", כפי שמצא ביטויו גם בסיכומים, ולאחר עדותו של הנאשם, אין עוד טענה כלשהי, ברוח אותה גרסה ראשונית, בדבר הגנה עצמית ותקיפה- ניסיון דקירה- של המנוח כלפיו.
- בנוסף- נעסוק בשאלות בדבר מנגנון המוות וסיבתו ( בזיקה לטענה אודות הטיפול הרפואי שניתן לו) ובדבר אופי פציעותיו, מה שגם יכול וישליך על סיווג עבירת ההמתה המיוחסת לנאשם.
הראיות הפורנזיות והרפואיות
- מרבית הראיות שתיסקרנה בפרק זה, מקורן בזירה הראשונה, בפנים הבית. לזירה זו אין ראיות ישירות, כפי שנמצאו בזירה השנייה שבחצר הבית, אך המסקנות העולות מניתוח ממצאיה - על פני הדברים, מחזקות את ראיות המאשימה שלעיל, ומוסיפות עליהן.
מאחר שכאמור וכמבואר, למסה הקריטית של הראיות שהובאו מעלה, משקל רב, לא אפרט מעבר להכרחי להבנת הנטען, את כל טיעוני הצדדים, ולא אסקור את העדויות והראיות לפרטי פרטים. ההתמקדות תהיה באספקלריה של גרסת ההגנה, והאם ניטע ספק בנרטיב המאשימה. אקדים את המאוחר- מסקנתי היא, שבעוד שראיות אלה תומכות ומחזקות את ראיות המאשימה, הרי- בראי פרשת ההגנה - אין בהן להטיל ספק סביר כלשהו במארג הראייתי הזה.
- נושא נוסף, אשר ייסקר בפרק זה, נוגע לטיפול הרפואי שניתן, לאחר האירוע, למנוח, אך, גם זה שניתן לנאשם.
מחדל או טיפול כושל במנוח, עת ניתן היה, אולי להציל את חייו, יכול להשליך, בעיני ההגנה, על קביעת הקשר הסיבתי בין הדקירות לבין פטירת המנוח, ואילו, הטיפול הרפואי בנאשם, יכול וילמד משהו, דרך אופי פציעתו, אודות איתנות קו הגנתו.
- באשר לניתוק הקשר הסיבתי בין העבירה למוות- המשוכה החקוקה גבוהה, והיא מעוגנת בסעיף 309(1) של חוק העונשין. אחד המקרים, אשר בהם " יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר", הוא, כאשר " הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, שאם לא נעשה כן- לא יראו את מסב הנזק כמי שגרם למותו של הניזוק"
לצורך ניתוק הקשר הסיבתי, בין מעשי הנאשם לבין התוצאה- מוות, בשל טיפול רפואי לקוי, יש להראות שהטיפול הוא שהביא למוות, כעילה יחידה ומידית, וכי הטיפול לקה בפגמים מקצועיים חמורים ובסיסיים. אין די בכך, שניתן טיפול מוטעה, אפילו רשלני גרידא, שכן, אותו נאשם יכול וצריך היה לצפות שמעשיו יזקיקו טיפול רפואי אשר לא יהיה מיטבי, ואף שגוי ( ערעור פלילי 10023/06 טואלבו נ. מ"י, מיום 9/12/09).