בחקירתו הראשית, הבהיר העד, שהגיע לזירה פעמיים, ביום האירוע ולמחרת. את דגימות מטושי הדם מהרחוב, מסר לחוקר ניב קופרלי. החולצה נשארה לייבוש ולאחר מכן נמסרה לגדי חדד - וזוהי שרשרת המוצגים. ההחלטה איזה מוצגים יבדקו ובאיזה סדר, זו החלטה של היחידה החוקרת (עמ' 700). לדבריו, מדובר היה בזירה עם הרבה מאוד דם ותצורות של דם, וחווהעברת מקום דיון נועדה לנתח את כתמי הדם שנמצאו בזירה, ואת מנגנון ההיווצרות שלהם, ולהעניק משמעות לתצורות השונות, למי הם שייכים ומה מקורם, ובכלל- להגיע להבנה טובה יותר של ההתרחשות ושל מה שקרה שם.
עדותו של רפ"ק ברקן משתרעת על פני מספר ימי דיונים, ואוחזת מאות עמודי פרוטוקול מתומלל. לטעמי, חלק הארי של חקירתו הנגדית, המאוד ממושכת והמפורטת- אינו רלוונטי להכרעתנו, ועל כן- אינו טעון הצגה וניתוח בפרק הנוכחי. הסיבה לכך הינה, שאין מקום להעניק משקל ולהתעמק בקו חקירה החותר (ואין בכך לומר שניתנו תשובות המאששות זאת), להניב תוצרים שאינם מתיישבים, ואף סותרים, את הגנת הנאשם ואת גרסתו. החריג, המעוגן בפסיקה, להצדיק התעמקות כזו- אינו בנמצא, כפי שיבואר בהמשך.
להבנת האמור, ואם ננסח, בקליפת אגוז, את הנרטיב העולה מחוו"ד ועדותו של מומחה הזירה- הוא גורס, כי הזירה, בתוך הדירה, מלמדת על דפוס חזרתי, של הצמדת המנוח אל הקיר, ודקירתו בידי הנאשם, תוך תנועה הנפתית, דמוית מגל, של הסכין ( או חפץ חד אחר) שזה אחז. ברקן מסביר, באותה דינמיקה בין השניים, גם את אופי פציעותיו של הנאשם, בכפות ידיו, שנגרמו במהלך ההתרחשות.
יוצא, אפוא, שאימוץ חוות דעתו של המומחה, יכול להוות, מהיבט המאשימה, לכל היותר, משום חיזוק לראיות הישירות, שהובאו מטעמה, לאשמו של הנאשם, ולנכונות הנרטיב שהוצע לקבעו כמשקף את שהתרחש. אולם- לאור ממצאינו הברורים, לאחר ניתוח העדויות הישירות- חיזוק כזה אינו משמעותי, לצורך ההכרעה, וזו - בוודאי שאינה מותנית בקיומו או בהיעדרו של חיזוק ראייתי מעין זה.
מהיבט ההגנה- אין כל תוחלת בניסיון לחלץ מפי העד אמירה, שלפיה, באנטרקציה שבין השניים, בשלב כלשהו, אופי המגע הפיסי היה הפוך- כלומר- ולהמחשה- שהמנוח הוא זה שדחף והצמיד את הנאשם אל הקיר. אין פליאה כלשהי, לו התברר, שתוך המאבק על חייו, עלה בידי המנוח להדוף את תוקפו ולהטיחו אל הקיר. בעוד, שקו חקירה נגדית שכזה, הוא "רק" חסר תוחלת ומיותר, הרי, קו חקירה נגדית, המנסה לחלץ מפי העד מסקנת קיצון הפוכה- בדבר תקיפתו של הנאשם בידי המנוח וניסיון לדוקרו, סותר לחלוטין את הגנתו הנטענת ואת גרסתו, שכול כולה- תקיפה אלימה של המנוח, ושלו עצמו- כשנחלץ להגנתו, מה שנעשה בידי אלמונים זרים מבחוץ.