"החלטות ערכאת השיפוט העליונה בענייני משמעת הן סופיות ואינן ניתנות לביקורת ערעורית של בתי המשפט הכלליים. התערבות בית משפט זה תהיה במשורה ובמקרים חריגים, מקום בו ימצאו פגמים חמורים בתקינות ההליכים, כמו, למשל, חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי."
עוד ר' לאחרונה ת"א (ת"א) 34297-07-23 עמותה לקידום מועדון הספורט דימונה וקידום הנוער נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל [פורסם באתר נבו] (7.8.2023):
"כידוע, הוראת חוק זו פורשה לא אחת בפסיקה באופן המכיר בהתערבות בית-משפט זה בהחלטות מוסדות השיפוט הפנימיים של ההתאחדות, עם זאת, התערבות זו תהיה במשורה ובמקרים חריגים, מקום בו ימצאו פגמים חמורים בתקינות ההליכים, כמו, למשל, חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי (ראו והשוו: ה"פ (מחוזי-ת"א) 661/03 אגודת הספורט הפועל כפר-סבא (ע"ר) נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל [פורסם בנבו] (14.4.2005), בעמ' 16; ה"פ (מחוזי-ת"א) 37631-08-16 עמותת אשדוד A קריקט קלאב נ' התאחדות הקריקט בישראל (חל"צ) ואח' [פורסם בנבו] (9.9.2017), פסקה 6; ה"פ (מחוזי-ת"א) 4797-05-17 מכבי דאלית אלכרמל נ' לכדורגל בישראל ואח' [פורסם בנבו] (4.5.2017); ה"פ (מחוזי-ת"א) 65322-11-17 אליניב ברדה נ' בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל בישראל [פורסם בנבו] (10.1.2018), בעמ' 51, וכן החלטה בענין עירוני מודיעין."
וכן ר' בפסק דינו של מותב זה ת"א (ת"א) 76264-12-24 מועדון הכדורגל הפועל באר שבע נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל [פורסם במאגר נבו] (30.3.2025).
- ראוי לציין, כי הפסיקה הרחיבה במקצת את עילות ההתערבות הללו, כך שמלבד עילות חוסר הסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי, קבעה הפסיקה כי קיימת אפשרות להתערבות גם במקרים של חוסר סבירות קיצוני או נסיבות חריגות אחרות, ר' ע"א 7162/06 שטרן נ' אגד האגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ [פורסם בנבו] (17.2.2008), אשר אמנם נכתב על מוסד שיפוט פנימי אחר, אולם הדברים נכונים גם למוסדות השיפוט של התאחדות ספורט:
"ניתן לסכם ולומר, כי לפי הגישה המסורתית, לא יתערב בית המשפט בהחלטותיהם של טריבונלים פנימיים של ארגונים וולונטריים, אלא במקרים חריגים. המקרים הטיפוסיים בהם יתערב בית המשפט יהיו חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי. מקרים חריגים נוספים, לא ניתן להגדירם מראש, והם ייקבעו ממקרה למקרה. יחד עם זאת, ברור כי הכלל הוא אי התערבות ואילו ההתערבות היא החריג".
- חשוב לציין ולהדגיש, כי יש לקחת את כללי ההתערבות המצומצמים ברצינות, ועל רקע הקביעה הברורה של המחוקק, כי פסק הדין של הערכאה העליונה של מוסד שיפוט פנימי הוא סופי ולא ניתן לערעור. מכאן, לא ראוי לפרוץ את גבולות ההתערבות כאשר אין עילה מפורשת, גם כאשר בית המשפט סבור אחרת מבית הדין העליון.
מכאן, לטעמי, על בית המשפט לנקוט בצניעות, בשמרנות ובאיפוק כאשר הוא בוחן פסק דין של בית הדין העליון, ובפרט עליו לזכור כי לא רק שבית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על בית הדין העליון, אלא הוא גם לא מבקר את פסק הדין כבית משפט לעניינים מנהליים, בעילות ההתערבות המסורתיות של המשפט המנהלי ובפרט בעילת הסבירות, אלא בעילות מצומצמות בלבד.