אקדים ואומר כי אני סבורה שהצדק עם המערערת, ולהלן אבהיר עמדתי זו.
המחדל הראשון - האם הוכח כי הרשות נקטה בהליכי גבייה שלא כדין ביחס לחוק עדכון כתובת?
- חוק עדכון כתובת נחקק בשנת 2005, במטרה "לחסוך לתושבי המדינה את הצורך בהודעה לכל אחת מהרשויות המפורטות בהצעת החוק, על עדכון כתובותיהם, ולהעביר את האחריות לכך לרשויות עצמן" (דברי ההסבר להצעת חוק עדכון כתובת, התשס"ה-2005, ה"ח הכנסת 220). סעיף 1 לחוק האמור מגדיר "רשות" כ"רשות המנויה בתוספת". פרט 4 לתוספת מציין את "רשות המסים בישראל" כאחת מהרשויות שעליהן יחולו הוראות החוק.
- סעיף 2 לחוק עדכון כתובת מורה כדלהלן:
(א) תושב רשאי למסור לפקיד הרישום הודעה על כתובת למשלוח דואר; חל שינוי בכתובת למשלוח דואר של תושב, חייב הוא למסור לפקיד הרישום הודעה על כך בתוך שלושים ימים מיום השינוי [...]
(ב) תושב שלא מסר לפקיד הרישום הודעה על כתובת למשלוח דואר, יראו את המען שנרשם במרשם האוכלוסין ככתובתו למשלוח דואר.
החוק ממשיך ומורה בסעיף 4 כך:
שלחה רשות מסמך בדואר לאחר שחלפו 50 ימים מיום עדכון הכתובת, לכתובת למשלוח דואר קודמת של אדם, יראו את המסמך כאילו לא הגיע ליעדו, אלא אם כן הוכח אחרת [...].
- לכאורה, סעיף 4 לחוק עדכון כתובת יוצר הסדר בלעדי, שלפיו על רשות שמנויה בתוספת - כדוגמת רשות המסים - לשלוח דואר לכתובת הנישום המעודכנת במרשם בלבד, ואם לא נהגה כך יראו את הדואר כאילו לא הגיע ליעדו (אלא אם הוכח אחרת). עם זאת, חוק עדכון כתובת אינו עומד לבדו, ויש לבחון כיצד הסעיף משתלב במסגרת כלל ההסדרים הרלוונטיים.
- סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) מורה כדלהלן:
המצאת מסמכים
12ב. הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר [...](ההדגשה הוספה).
מלשון סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) - שהוא החיקוק שמכוחו נעשתה הגבייה בענייננו - עולה כי המצאת הודעה, או כל מסמך אחר לפי הפקודה, יכולה להתבצע באמצעות שליחת אותם המסמכים בדואר למקום מגוריו או למקום עסקיו הרגיל של האדם. לכאורה, הוראת סעיף 4 לחוק עדכון כתובת, שלפיה יראו את הדואר כאילו לא הגיע ליעדו אם לא נשלח לכתובת המעודכנת במרשם, עומדת בסתירה לאמור בסעיף 12ב הנ"ל (וראו גם את סעיף 238 לפקודת מס הכנסה, המאפשר המצאת הודעות "בדואר רשום לפי מען עסקו או מענו הפרטי כפי שהם ידועים לאחרונה"). מהו אפוא היחס בין הוראות דין אלה?
- אעיר כי ניתן כמדומני להכריע בשאלה זו באמצעות פרשנות תכליתית של חוק עדכון כתובת, אף מבלי להידרש לכללי ההכרעה בין הוראות חוק סותרות (לעניין ההלכה שלפיה כללי ההכרעה בין הוראות חקיקה סותרות יופעלו רק בהיעדר אפשרות למנוע את הסתירה באמצעים פרשניים, ראו, למשל: עע"ם 1207/15 רוחמקין נ' מועצת העיר בני ברק, פס' 5 [נבו] (18.8.2016); אהרן ברק פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית, 540 (1992)).
בדיון שערכה ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת להכנת הצעת חוק עדכון כתובת לקריאה ראשונה, נדונה השאלה כיצד יהיה על רשות לפעול במקרה בו נמסרה לה על ידי האזרח כתובת שאינה תואמת לכתובת לפי המרשם. נציגי הממשלה בדיון הביעו חשש לפיו נוסחו המקורי של סעיף 4 לחוק האמור כולל חֲזָקָה קשיחה מידי, לפיה בכל מקרה בו שלחה הרשות מכתב לכתובת שאינה הכתובת הרשומה במרשם יראו את המכתב כבטל. הדוגמה שהביאו להמחשת הקושי האמור היא מצב בו אדם מסר לרשות מרצונו כתובת אחרת למשלוח דואר, השונה מזו המעודכנת במרשם, והרשות אכן שלחה מכתבים לאותה הכתובת. בשל החשש שפרקטיקה מעין זו תיאסר על ידי החוק, הציעו נציגי הממשלה להוסיף לסעיף 4 את הסיפא, לפיה יראו את המסמך כאילו לא הגיע ליעדו "אלא אם הוכח אחרת". הצעה זו התקבלה על ידי מציע ההצעה ונכנסה לנוסחו הסופי של החוק.