ראו חילופי הדברים בין נציג המוסד לביטוח לאומי, רועי קרת, לבין מציע הצעת החוק, ח"כ אוהד רצאבי:
"רועי קרת:
בסעיף 4 אני מבקש שבמקום המילים יראו את ההודעה כבטלה ייכתב: יראו את ההודעה כאילו היא לא הגיעה ליעדה, אלא אם הוכח אחרת, כיוון שיש מצבים שבהם האיש בעצמו מבקש שנשלח לו לכתובת אחרת בין במעשה ובין בכתב. אלא אם הוכח אחרת גם מטיל את החובה על הרשות.
אהוד רצאבי:
מקובל עליי".
(פרוטוקול מס' 395 מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה, הכנסת ה-16 (1.3.2005)).
- עיון בפרוטוקול הדיון מגלה אפוא כי שררה הסכמה בין הנוכחים שבמקרה שבו מסר אדם לרשות כתובת למשלוח מכתבים, הרשות רשאית לשלוח מכתבים לכתובת זו. מהדיון אף עולה כי הוספת המילים "אלא אם הוכח אחרת" לסעיף 4 נועדה (בין היתר) להחריג מתחולת הסעיף מקרים שבהם האזרח עצמו מסר לרשות כתובת למשלוח מכתבים שאינה הכתובת שמעודכנת במרשם. אם כן, ההסכמה המתוארת בוועדה, שאף מצאה ביטוי כאמור בלשון החוק, מלמדת, כי אין בסיס להניח כי שליחת מכתבים מצד הרשות לכתובת שאינה הכתובת הרשומה במרשם מהווה, כשלעצמה, הפרת הדין מצד הרשות.
- ואכן, בעניין בן מנחם (ערעור אזרחי 8158/16 בן מנחם נ' פקיד השומה חיפה [נבו] (16.10.2018)) נדונה השאלה "מה הדין במקרה שבו דרישות תשלום ששלחה רשות המסים נשלחו לכתובת המגורים הלא עדכנית של הנישום, אך בנסיבות שבהן הוא עצמו מסר כתובת זו לרשויות המס קודם לכן" (פס' 1 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז). בית המשפט הכריע, בדעת רוב, כי במקרה זה אין לומר שהרשות פעלה שלא כדין. אמנם, נסיבות המקרה שם היו שונות מנסיבות המקרה דנן, ולא נערך במסגרת פסק הדין דיון ממצה בהוראות חוק עדכון כתובת, אולם החשוב לענייננו הוא שפסק הדין האמור הכיר בכך שבמקרים מסוימים שליחת מכתבים מצד רשות לכתובת שאינה הכתובת הרשומה של האזרח במרשם אינה פעולה שלא כדין; וכפי שנקבע שם: "ההמצאה למקום שהודע בעבר לרשות המסים כמקום עסקו של אדם היא אפוא לא רק הגיונית, אלא גם אפשרית על-פי הדין" (שם, בפס' 8).
- הנה כי כן, לא ניתן לקבוע באופן גורף כי המערערת נקטה בהליכי גביה שלא כדין בכל המקרים שבהם שלחה מכתבים לכתובת שאינה כתובתו המעודכנת של הנישום במרשם. לשם קביעה שהרשות הפרה את הדין יש לבחון כל מקרה לגופו, ובתוך כך לבחון במקרה הקונקרטי אם מתקיים הסייג הקבוע בסעיף 4 לחוק עדכון כתובות, שלפיו יראו את המסמך כאילו לא הגיע ליעדו "אלא אם כן הוכח אחרת". משמעות הדברים היא שהתובענה הייצוגית, שכל מהותה היא החלפת "ההליך אינדיבידואלי הרגיל בהליך קולקטיבי אשר אמור להכריע בתביעות רבות במשותף" (אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 17 (2017) (להלן: פלינט וויניצקי)), אינה הדרך הדיונית המתאימה לבירור עילת התביעה שעניינה הפרת החובה לפי סעיף 4 לחוק עדכון כתובות (וראו שם, בעמ' 214).
המחדל השני - האם הרשות פעלה שלא כדין ביחס לתופעת הדואר החוזר?
- כזכור, המחדל השני במסגרת עילת ההיעדר התראה, מתייחס, בלשון המשיב, ל"תופעת הדואר החוזר". לטענת המשיב, המערערת נקטה בהליכי גביה מנהליים כנגד נישומים חרף העובדה שלא קיבלו ממנה התראה, וזאת בשל כך שההתראות ששלחה אליהם חזרו מסיבה לא ידועה. לטענתו מדובר בתופעה "בהיקפים גדולים" שהמערערת ידעה עליה. בדיון שנערך לפנינו ציין בא כוח המשיב כי היקף התופעה הוא כ-5% מדברי הדואר ששולחת הרשות בכל שנה.
- הרשות טוענת גם בהקשר זה כי לא הוכח שפעלה שלא כדין. לטענתה, במקרה בו נשלח מכתב לכתובת שהייתה בידי הרשות, והמכתב חזר, היא נהגה לשלוח מכתב נוסף לאותה כתובת; ואם גם המכתב הנוסף חזר, הרשות ניסתה לאתר את הנישום גם בכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין וכן בכתובות נוספות אם הדבר התאפשר.
נזכיר כי בית המשפט המחוזי נמנע מלהכריע גם בטענה זו, נוכח מסקנתו כי יש לראות בשינוי התנהלותה של המערערת כחדילה.
- השאלה אם כן היא אם הוכח שנפל פגם בנוהל אשר מסדיר את "תופעת הדואר החוזר" (להלן גם: הנוהל). כידוע, הנטל להוכחת אי-חוקיות שנפלה בהתנהלות רשות מוטל על כתפי הטוען לה. בענייננו, לא עלה בידי המשיב להרים נטל זה, וגם במהלך הדיון שנערך לפנינו לא הבהיר מהו הפסול שנפל בהתנהלות הרשות בעניין האמור; לא כל שכן, להוכיח כי התנהלותה עלתה כדי הפרת הדין. טענותיו בעניין זה נטענו בעלמא - ודי בכך כדי לדחותן.
- מעבר לנדרש, אציין כי מהחומר שהונח לפנינו נראה כי הרשות פעלה בהקשר זה כדין. כידוע, ביסוס טענה באשר לפגיעה או לנזק שנגרם לציבור בשל תופעה מסוימת אינו מביא, כשלעצמו, למסקנה שהרשות פעלה שלא כדין. כך גם בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי בחקירתו הודה נציג המערערת, סמנכ"ל חטיבת שירות הלקוחות ברשות המיסים, מר שלמה אוחיון (להלן: מר אוחיון), "כי המשיבה הייתה מודעת לדבר קיומה של תופעת 'הדואר החוזר' ולא שלל את האפשרות שכתוצאה מתופעה זו נפגעו נישומים". דבריו אלה אינם מלמדים, כשלעצמם, על פעולה שלא כדין מצד הרשות. השאלה הרלוונטית לענייננו היא אם לפי דיני המשפט המינהלי, נפל פגם בנוהל; ובפרט, יש לבחון אם הוכח כי הנוהל הנדון חורג ממתחם הסבירות. על פני הדברים, בחינה של הנוהל מגלה שמדובר בנוהל סביר, ובכל אופן בוודאי לא כזה שחורג ממתחם הסבירות המוקנה לרשות. כאמור, לא מצאתי בטיעוני המשיב טענה שיש בה כדי לסתור מסקנה זו.
- המסקנה מכל האמור היא, אם כן, כי המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שהרשות ביצעה גבייה שלא כדין גם בקשר למחדל הנטען השני הנטען.
סיכום ביניים
- מהאמור מעלה עולה אפוא כי לא הוכח שהרשות ביצעה גבייה שלא כדין בכל הנוגע למחדלים הנטענים במסגרת עילת ההיעדר ההתראה, כנדרש בפרט 11. הפועל היוצא הוא אפוא כי יש לדחות את התובענה גם ביחס לעילה זו.
- ודוק, בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, דחיית תובענה אינה שוללת בהכרח פסיקת גמול ושכר טרחה לתובע הייצוגי ובא כוחו. לפיכך, עלינו להמשיך ולהידרש לטענות המערערת כי לא היה מקום במקרה זה לפסוק גמול ושכר טרחה.
אקדים ואומר כי שוכנעתי שאכן אין מקום בענייננו לפסוק גמול ושכר טרחה כאמור, וזאת כפי שיפורט להלן.