פסיקת גמול ושכר טרחה
- התנאים לפסיקת גמול לתובע מייצג, ושכר טרחה לבא כוחו, מוסדרים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות (בהתאמה), הקובעים, בין היתר, את השיקולים שיש לשקול בעת קביעת גמול ושכר טרחה למייצגים כאמור. יש להדגיש כי רשימת השיקולים שבסעיפים 22 ו-23 איננה ממצה (וראו לעניין זה ערעור אזרחי 471/15 אברהמי נ' סלקום בישראל בע"מ, פס' 3 לפסק דינה של השופטת א' חיות [נבו] (11.4.2016) (להלן: עניין סלקום)).
- כזכור, בית המשפט המחוזי קבע בענייננו כי לכאורה מתקיימים בבקשת האישור התנאים לאישור התובענה כייצוגית; אך חרף זאת, בית המשפט דחה את הבקשה לנוכח קביעתו כי יש לראות בפעולות הרשות כחדילה.
בהמשך לכך, ובהתאם להוראות סעיף 9 לחוק הקובע כי במקרה של חדילה רשאי בית המשפט לפסוק גמול ושכר טרחה למייצגים, בהתחשב בשיקולים המפורטים בסעיפים 22(ב) ו-23 לחוק - על אף דחיית בקשת האישור - פסק בית המשפט למשיב ולבא כוח גמול ושכר טרחה חרף דחיית הבקשה.
אציין כי על פי סעיף 22(ג) לחוק, בית המשפט רשאי לפסוק גמול לתובע מייצג במקרה של דחיית תובענה שלא בשל חדילה, אך זאת רק "במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו". עוד יש לציין כי בשונה מכך, תנאי זה נעדר מסעיף 23 לחוק, שעניינו פסיקת שכר הטרחה לבא כוח מייצג. עם זאת, נקבע לא אחת בפסיקה שבמקרים של דחיית התובענה גם שכר טרחה לבא כוח מייצג ייפסק רק במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו; זאת, בשים לב לתכליות החוק ולמנגנוני האיזון שבו (ראו: ערעור עתירה/תובענה מנהלית 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בערעור מיסים נ' מנהל המכס ומס בולים, פס' 24 [נבו] (27.12.2010)).
- אם כן, מסקנתנו מעלה שלפיה יש לדחות את התובענה הייצוגית, שלא (רק) בשל חדילת הרשות, מביאה לכך שברירת המחדל בענייננו היא זו הקבועה בסעיף 22(ג) לחוק - קרי, שאין לפסוק למשיב ולבא כוחו גמול ושכר טרחה, אלא במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו. לעמדתי, שקילת מכלול השיקולים הצריכים לעניין מובילה למסקנה כי המקרה שלפנינו אינו בא בגדר מקרים מיוחדים וחריגים אלה. יתירה מכך, אני סבורה כי אף בהינתן הודעת החדילה, שאינה מצריכה טעמים מיוחדים כאמור, לא היה מקום לפסוק גמול למשיב ושכר טרחה.
להלן אבחן בקצרה את השיקולים הרלוונטיים בהתאם לסעיפים 22 ו-23 לחוק.
- הזיקה בין בקשת האישור לבין השינויים שהונהגו ברשות המסים
- בהתאם לסעיפים 22(ב)(2) ו-(3), בבוא בית המשפט להכריע בשאלת פסיקת הגמול למייצגים עליו לשקול, בין היתר, את התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה ואת מידת החשיבות הציבורית שלה (להלן ביחד: תרומת התובענה לאינטרס הציבורי). במקרים שבהם מדובר בתובענה נגד רשות, והרשות שינתה את התנהלותה באופן שמיטיב עם הציבור, ההכרה בתרומת התובענה לאינטרס הציבורי לעניין פסיקת גמול ושכר טרחה תלויה, מטבע הדברים, במידה רבה בשאלה האם מתקיים קשר סיבתי בין ההליך המשפטי אותו הניעו וניהלו התובעים מייצגים לבין השינוי שהנהיגה הרשות (ראו, למשל, פלינט וויניצקי, בעמ' 691).
- בענייננו, וכפי שמתואר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מר אוחיון הצהיר כי עוד בחודש יולי 2018 נערך שינוי במערכות מיסוי מקרקעין ומס ערך מוסף, שעניינו הפיכת כתובת ברירת המחדל למשלוח דואר מצד הרשות לכתובת לפי חוק עדכון כתובת. לפי מר אוחיון, השינוי נבע "משיקולי יעילות, ועל מנת להפחית את היקף הטעויות שהתעוררו בעבר" (פס' 57 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בהמשך לכך, תהליך דומה אף התבצע ביחס למערכת מס הכנסה. כך, לפי הצהרת מר אוחיון, החל מחודש יולי 2019 הושלם התהליך, ורשות המסים נוהגת לשלוח תכתובות לנישומים בהתאם לחוק עדכון כתובת.
- כמתואר לעיל, המשיב העלה לראשונה את טענתו ביחס לגבייה שלא כדין רק בתשובתו מיום 28.3.2019 לתגובת המערערת לבקשת האישור הראשונה, זאת, למעלה מחצי שנה אחרי הטמעת השינוי האמור במערכות מיסוי מקרקעין ומס ערך מוסף, ותקופה קצרה בלבד טרם השלמת הטמעת השינוי האמור במערכות מס הכנסה. ברי אפוא כי רשות המסים החלה בתהליך השינוי הנדון הרבה לפני שהמשיב הלין על כך בתגובתו. כפי שטענה הרשות, תהליכים מן הסוג האמור - שכוללים הטמעת שינויים במערכות טכנולוגיות ובדרכי הפעולה המוכרות לעובדי הרשות - הינם תהליכים מורכבים; ולכן מחייבים, מטבע הדברים, היערכות מתאימה, וכן יישום במסגרת הליך הדרגתי. כך, כפי שעולה מעדותו של מר אוחיון, רק לשם תכנון תהליך השינוי המדובר בוצעה עבודת מטה רצינית ומעמיקה מצד גורמים שונים ברשות - עבודה שנמשכה למעלה משנתיים (פס' 23 לתשובת המערערת לערעור המשיב). לפיכך, הגיונם של הדברים מוליך למסקנה כי יש לאמץ את עמדת הרשות בנדון; שכן הסברה, שלפיה העלאת טענת המשיב (שהועלתה על ידו לראשונה רק בשלהי חודש מרץ), תוביל לשינוי כה מהותי בדרך פעולת רשות המסים תקופה קצרה לאחר מכן - אינה סבירה.
מכל מקום, כידוע, הנטל להוכחת הזיקה בין בקשת האישור לבין חדילת הרשות מוטל על כתפי המשיב (פלינט ווינצקי, בעמ' 691), ואני סבורה כי לנוכח כל האמור, נטל זה לא הורם על ידו.
- המסקנה מהאמור היא אפוא כי המשיב לא ביסס את הקשר הסיבתי שבין בקשת האישור המתוקנת לבין השינויים שערכה הרשות בהליכי הגביה, ממילא לא הוכח שהתובענה השיאה תרומה לאינטרס הציבורי, ובוודאי שלא תרומה משמעותית כנדרש.
- ההשקעה שהושקעה בהגשת התובענה ואופן ניהול ההליך
- בהתאם לסעיף 22(ב)(1) לחוק, במסגרת השיקולים לפסיקת גמול יש להתייחס ל"טרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה [...]". כמו כן, גם במסגרת השיקולים לפסיקת שכר טרחה יש להתחשב ב"מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך" (סעיף 23(ב)(2) לחוק); וכן לשקול את "האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך" (סעיף 23(ב)(4) לחוק).
- כזכור, במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי התיר בית המשפט למשיב לתקן את בקשת האישור על דרך של תיקון עילות התביעה, לאחר שהמערערת הגיבה לבקשת האישור המקורית. בתוך כך, העילות שבבקשת האישור המתוקנת נבעו, בדרך זו או אחרת, מתגובת המערערת. וכדברי בית המשפט המחוזי:
"בקשת האישור המקורית כללה עילות אחרות, שעל פניו נעדרות יסוד עובדתי ומשפטי. רק בעקבות תשובת המשיבה לבקשה, ובהתאם להחלטתי, ניתנה למבקש הזכות להגיש בקשה מתוקנת הכוללת את שתי העילות הנ"ל" (פס' 11(א) לפסק הדין המשלים).
- על כן, נראה שהשיקולים שנמנו לעיל תומכים באי-פסיקת גמול ושכר טרחה למשיב ובא כוחו. כפי שנפסק בעבר בבית משפט זה "על המבקש לשמש כתובע ייצוגי ועל בא כוחו, לבחון באופן מעמיק ויסודי את הבסיס לבקשה" (בית דין גבוה לצדק 62/13 תורג'מן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס' 8 [נבו] (28.1.2013)). קשה לומר כי בקשת האישור הראשונה נבחנה באופן מעמיק ויסודי, וזאת לנוכח העובדה שהבקשה שינתה פניה לחלוטין לאחר קבלת תגובת המערערת, גם בעניינים בהם לא היו פערי מידע מֻבְנִים בין הרשות למשיב. בנוסף, וזה העיקר, יש לבחון את תהליך הגשת התובענה וניהולה החל מתיקון בקשת האישור. מבחינה זו, מובן כי הטרחה שהושקעה בבקשת האישור המתוקנת היא מועטה, שכן כאמור, מרבית המידע המהותי לעניין בקשת האישור האמורה נמסר מצד המערערת בתגובתה לבקשת האישור הראשונה, ואינו פרי של השקעה, טרחה או עבודה מקדימה ויסודית מצד המשיב או בא כוחו. כדברי בית המשפט המחוזי בפסק הדין המשלים: "בכל הנוגע לעלויות ולסיכונים אשר נטל על עצמו המבקש ובא כוחו בהכנת הבקשה, הרי שנראה כי אלה אינם מהגבוהים. מדובר בעיקרו של דבר בסוגיה משפטית, כאשר הנתונים העובדתיים כולם נמסרו מאת המשיבה עצמה" (פס' 11(ד)).
- מהאמור לעיל עולה כי גם השיקולים שעניינם מידת ההשקעה של המייצגים בתובענה, ואופן ניהולה, תומכים במסקנה כי לא היה מקום לפסוק גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבא כוחו.
- העדר עילת תביעה אישית
- לא ניתן לחתום את הדברים מבלי להזכיר את העובדה שלפיה המשיב נעדר עילת תביעה אישית ביחס למחדל הראשון בעילת היעדר ההתראה. כידוע, על מנת להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, על תובע (שאינו רשות ציבורית או ארגון) להחזיק בעילת תביעה אישית (סעיף 4 לחוק). וראו לעניין זה דבריו היפים של השופט מ' חשין:
"[...] אין פלוני זכאי לפתוח בהליך של תובענה ייצוגית אלא אם הוא עצמו מחזיק באמתחתו-שלו זכות תביעה אישית. [...] התובענה הייצוגית היא בבחינת המשך לזכות התביעה האישית, ובאין זכות תביעה אישית לא תקום ולא תהיה אף תובענה ייצוגית. התובענה הייצוגית מדַמָּה עצמה לחדר שֶלִּפְנִים מחדר, ואין אתה בא כלל אל חדר פנימי אלא אם עברת בחדר חיצוני" (דיון נוסף אזרחי 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, נז(6) 385, 403 (2003)).