"נאמן וויתקון מתארים את התכליות השונות לגביית מסים ותשלומי חובה. לשיטתם, המטרה המרכזית של מערכת המס היא מימון התקציב והוצאות המדינה השונות. מובן כי מטרה זו רלוונטית לא רק לגביית כספי מסים, אשר נגבים לקופת המדינה או הרשות המקומית, ומשמשים למטרות מגוונות; אלא גם לתשלומי חובה אחרים, אשר כאמור, לא ברור עד כמה מותר לעשות בהם שימוש למימון מטרות שמעבר למימון ההוצאות הכרוכות בשירות שניתן בתמורה לתשלום (ויתקון ונאמן, דיני מסים, עמ' 18-25; עניין מנהל עזבון פייביש)." (ההדגשות אינן במקור - ר. ר.; עניין לוי, בפסקה 36).
המוצרים והשירותים הציבוריים שמספקת הרשות באמצעות תשלומים אלה משקפים אפוא - מעצם טבעם - מאפיין של תמורה. תמורה זו עשויה לבוא לידי ביטוי באופן ישיר - למשל, דרך מוצר מסוים או בזיקה לשירות קונקרטי המוענק על ידי הרשות; או באופן עקיף - באמצעות הענקת שירותים ציבורים כלליים, כמו שירותי חינוך, בריאות, תשתיות, ביטחון ועוד. בבסיס האמור, ניצבת הנחה כי הרשות אינה גובה לעולם תשלומים לטובת קופתה, אלא רק לצורך אספקת סחורות ושירותים לציבור:
"[...] היא מניחה כמובן מאליו, כי בדמוקרטיה מודרנית השלטון אינו גובה את המס לצרכיו כי אם לצורך הספקת סחורות ושירותים ציבוריים לכלל משלמי המס. במילים אחרות: ההגדרה אינה מטילה חובה משפטית על השלטון להוכיח את התמורה שהוא מעניק למשלמי המסים. עם זאת ההגדרה מניחה, ברמה העיונית חברתית, כי במסגרת האמנה החברתית וביחסים שבין אדם לממשלה, ניתן לגבות מס רק אם 'המס חוזר למשלם'. אין זה ראוי להניח, במדינה דמוקרטית מודרנית הכפופה לביקורת ציבורית, כי המס הוא תשלום שאין בצדו תמורה ראויה והולמת" (יוסף אדרעי פירוש לחוק היסוד - חוק יסוד: משק המדינה 34-33 (התשס"ד)).
מכאן, שקבוצת התשלומים הנגבים רק לשם מימון הקופה הציבורית אך נעדרים כל יסוד תמורה, ולו עקיפה (שעל פני הדברים אליה נדרשת חברתי בפסקאות 42 ואילך לחוות דעתה), היא למעשה קבוצה ריקה. ככל שתכלית הגבייה כוללת גם שיקול תקציבי, הרי שמעצם טיבה היא נועדה לממן את פעילות הרשות - וזו משקפת את רכיב התמורה (העקיף) בגין אותו התשלום.
- מעבר לתשלומים שצוינו לעיל, ישנם תשלומים מסוג אחר ושונה. אלה תשלומים שאינם נגבים למימון הקופה הציבורית, ומטרתם אינה לממן אספקת שירותים ומוצרים ציבוריים. מדובר בתשלומים שהמטרות לשמן הן נגבים אינן חלק ממערך דיני המס. אחת הדוגמאות לתשלומים כאלה הם קנסות אותם גובה הרשות כאמצעי ענישה על הפרת דין. כאשר מדובר בתשלומים מסוג זה, העובדה שהם מגיעים בסופו של דבר לקופת הרשות ואף משמשים אותה למימון פעולותיה, אינה הופכת את גבייתם לכזו המגלמת תמורה, ולו גם עקיפה.
במילים אחרות, משעה שתכליתם של תשלומים אלה אינה להעניק למשלם טובת הנאה כלשהי - כללית או קונקרטית - ואף לא לממן שירות ציבורי כזה או אחר (אלא תכלית שונה כגון ענישה, אכיפה או מניעה); הרי שעצם כניסתם לקופה הציבורית מהווה תוצר לוואי של גבייתם בלבד - ולא יסוד המאפיין אותם. הבדל זה ניכר בין היתר לאור האופן בו מחושב הסכום לתשלום - שאינו נגזר כלל מהצרכים התקציביים של הרשות ומה"תמורות" שהיא מבקשת להעניק לתושביה, אלא רק מהחומרה היחסית של המעשה שביצע המשלם. אם מדובר במעשה בעל חומרה רבה, התשלום יהיה בשיעור גבוה - וזאת בין אם הרשות נזקקת לסכום שישולם ובין אם לאו; ולהיפך.