מאחר שחברי אינו חולק על כך שלא ניתן להגיש תביעה ייצוגית מקום בו הרשות עושה שימוש שלא כדין בכוחה השלטוני לצורך גבייה שלא כדין של קנסות (מכוח הלכת איגרא), אין זה ברור אפוא מדוע הוא סבור כי דינם של העיצומים הכספיים הוא שונה. זאת, בשים לב שעיצום כספי אינו אלא אמצעי חלופי לאכיפה הפלילית, שתכליתו לייעל את אכיפת החוק ולהגביר את הציות לו (ראו: ערעור אזרחי 8387/20 חברת נמל אשדוד בערעור מיסים נ' הממונה על התחרות, פסקה 170 [נבו] (8.1.2024) (להלן: עניין נמל אשדוד), שם הדברים נאמרו ביחס לעיצומים כספיים בדיני תחרות אך הם יפים גם לענייננו; רשות ערעור פלילי 8182/18 מושיא נ' מדינת ישראל, בפסקה 89 [נבו](18.2.2020); רשות ערעור אזרחי 1506/14 נטו משווקים פיננסים סוכנות ביטוח בערעור מיסים נ' הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, פסקה י [נבו](13.7.2014)).
ואכן, דברים אלה קיבלו ביטוי מפורש במסגרת דברי ההסבר להצעת החוק - תיקון מס' 16, שם הובהר כי עיצומים כספיים, בהיותם אמצעי אכיפה חלופיים - אינם נמנים בגדר התשלומים המנויים בפרט 11: "חשוב להדגיש בהקשר זה כי האפשרות של כפיית תשלומים על ידי המדינה קיימת בהקשרים רבים ושונים, אשר אינם כולם תשלומי חובה כמשמעם בסעיף 1 לחוק-יסוד: משק המדינה, ובפרט 11. כך לדוגמה, לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית לפי פרט 11 בעניין גבייה של קנסות [...] או תשלומים עונשיים אחרים אשר משמשים כאמצעי אכיפה חלופיים, למשל עיצומים כספיים (ההדגשה אינה במקור - ר. ר.) וכן סוגי קנסות אחרים, וזאת אף על פי שמדובר בתשלומים כפויים".
- בהקשר זה אעיר, כי אין בידי לקבל את עמדת חברי (למשל, בפסקה 57) שלפיה די בעצם קיומן של ההגנות הייחודיות להליך הפלילי, הנובעות מטיבו ומאופיו - ובכלל זה דרישת החוקיות והצורך בהוכחת אשמה מעבר לספק סביר - כדי לייתר את הצורך במנגנון התובענה הייצוגית. כך, מקום בו נטען כי רשויות האכיפה פעלו שלא כדין באופן רוחבי (כגון בגביית דוחות בגין עבירות תנועה), אין די בהכרח בהגנות הפרטניות הקונקרטיות הניתנות לכל נאשם במסגרת ההליך הפלילי כדי לספק מענה מלא לפגיעה הקולקטיבית; וכך גם אין בהן בהכרח כדי לייתר את הצורך בבירור מאוחד ואפקטיבי במסגרת ההליך הייצוגי. יחד עם זאת גם חברי מסכים כאמור כי ביחס לקנסות פליליים, המצב החוקי הנוכחי אינו מאפשר הגשה של תביעות ייצוגיות.
- חברי ציין לעניין זה את העובדה שהעיקרון המנחה בהליך הפלילי הוא ההלימה בין חומרת העבירה לבין העונש. ואכן - כנגד תשלום קנס אין ולא אמורה להתקבל כל תמורה ישירה או עקיפה, ושיעור הקנס לא נקבע בקורלציה לכל תמורה כזו. כך, שיעור הקנס לא נקבע בקשר עם הצרכים הכספיים ותקציביים של הרשות - וזאת בניגוד למסים, אגרות ותשלומי חובה אחרים. שיעורו של קנס נקבע בקורלציה לחומרת ההפרה של הדין על ידי מי שהקנס מוטל עליו (ועצם הטלתו מוצדקת לאור ההפרה האמורה).
במילים אחרות - גם אם לקופה הציבורית לא נדרש כל סכום כסף, המפר עשוי להיות מחויב בקנס גבוה אם הפר הפרה חמורה של הדין; ומנגד - גם אם יש צרכים כספיים לקופה הציבורית - לא ניתן להטיל קנס גבוה על מי שהפרתו את הדין היא הפרה פעוטה שהקנס שנקבע לגביה הוא בסכום נמוך.
- ואולם, מבחינה זו יש דמיון מהותי בין קנסות פליליים לבין עיצומים כספיים. בדומה לקנס, גם כנגד העיצום הכספי לא מתקבלת כל תמורה - ישירה או עקיפה; ובאותו האופן, עצם הטלתו של העיצום כמו גם קביעת שיעורו אינם מושפעים מצרכים תקציביים, אלא משאלת קיומה של הפרת הדין ומחומרתה.
עיצום כספי - כמו קנס - לא יוטל אלא על מי שנקבע (בהליך מנהלי ובהתאם לנטלים המנהליים) כי הוא הפר את הדין; ושיעור העיצום הכספי ייקבע בכל מקרה בקורלציה לחומרת ההפרה (ראו: סעיפים 195א-195ד לפקודה; וראו בהקשר זה גם עיצומים כספיים מהוראות חוק שונות, שבבסיסן מאפיינים דומים לאלה שבענייננו - הגם שההבחנה ביניהם לבין העיצום הכספי דנן לא קיבלה ביטוי בחוות דעתו של חברי - למשל, סעיפים 52טו-52כ לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968; סעיפים 50ד-50ח לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988; סעיפים 55-50 לחוק אוויר נקי, התשס"ח-2008; סעיפים 20-14 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000; סעיפים 22ג-22ז לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 63-58 חוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק, התשע"א-2011. ראו והשוו: בית דין גבוה לצדק 3803/11 איגוד הנאמנים בשוק ההון בישראל נ' מדינת ישראל, פסקה 11 [נבו] (5.2.2012); רשות ערעור פלילי 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי, פסקה 28 [נבו] (10.9.2013); ערעור עתירה/תובענה מנהלית 430/20 המשרד להגנת הסביבה נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ, פסקה 14 [נבו](16.3.2021); עניין נמל אשדוד, בפסקה 168, 173-171).