השנייה, הטלת עיצומים כספיים על נישומים בשיהוי ניכר ובניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.0003, הקובעת שלא ניתן להטיל עיצום כספי על נישום בחלוף 18 חודשים ממועד גילוי ההפרה [...]" (פסקה 3 לפסק הדין החלקי).
- ביום 28.12.2021 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו, שבו נקבע כאמור כי "הבקשה מתאימה להיות נדונה לפי חוק תובענות ייצוגיות, שכן מתקיימים בה לכאורה התנאים שקבע המחוקק לאישור התובענה כייצוגית" (פס' 56 לפסק הדין החלקי). יחד עם זאת, נקבע כי "סופה של הבקשה להידחות וזאת מן הטעם כי מקבל אני את טענתה החלופית של המשיבה, לפיה שינתה את התנהלותה ביחס לשתי העילות המתוקנות וכי בנסיבות אלו יש לראות בפעולותיה אלו כחדילה" (שם). לעניין פסיקת גמול ושכר טרחה, נקבע "שהדעת נותנת כי לכל הפחות היה בהליך אותו קידם המבקש כדי להאיץ תהליכים לשינוי בהתנהלות המשיבה ולתרום למזעור נזקים" (שם, בפס' 70). לפיכך, ולאחר שביקש מהמערערת להשלים נתונים בעניין היקף מחדליה הנטענים, בית המשפט המחוזי עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 9(ג) לחוק, ופסק במסגרת פסק הדין המשלים גמול בסך 25,000 ש"ח למשיב, ושכר טרחה בסך 550,000 ש"ח לבאי כוחו.
מכאן הערעורים שלפנינו.
טענות הצדדים
- בערעורה, הרשות מדגישה כי אמנם בסופו של דבר, בקשת האישור נדחתה עקב חדילה, אך לטענתה פסק דינו של בית המשפט המחוזי כולל קביעות עקרוניות שאינן יכולות לעמוד - ואף משפיעות על שאלת הגמול ושכר הטרחה - באופן שמצדיק להידרש לאותן סוגיות עקרוניות, שאלו עיקרן: האם תביעה להשבת עיצום כספי באה בגדר פרט 11; והאם שינוי בהתנהלות הרשות מבסס, כשלעצמו, קביעה לפיה הרשות פעלה שלא כדין עובר לשינוי.
- אשר לסוגיה הראשונה, המערערת טוענת כי עיצומים כספיים אינם באים בגדר "מס, אגרה או תשלום חובה אחר" כאמור בפרט 11. לטענתה, רק תשלומים המוטלים באופן רוחבי וכללי ומשמשים למימון הוצאות המדינה, באים בגדר פרט 11, וזאת להבדיל מתשלומים שתכליתם הגברת הציות (או אכיפה) במקרים קונקרטיים של הפרת דין. כמו כן, המערערת טוענת כי אלמנט הכפייה אינו מלמד, כשלעצמו, על סיווג תשלום מסוים כ"תשלום חובה", ובאותו אופן - גם לא הצורך בהסמכה בדין לשם הטלתו. המערערת מוסיפה כי עיצום כספי דומה לקנס, או לתשלומים שונים המשתלמים להוצאה לפועל - אשר נגבים בכפייה וטעונים הסמכה בדין, אך לא נועדו למימון הקופה הציבורית -שלגביהם נקבע כבר בפסיקה כי אינם באים בגדר תשלומים המנויים בפרט 11.
- עוד נטען, כי הגשת תובענה ייצוגית במקרים כבענייננו מהווה למעשה עקיפה של דרכי התקיפה הקבועות בדין ביחס לעיצום כספי שהוטל בגין אי-הגשת דוח שנתי במועד. לטענת המערערת, "במקום לנקוט בהליך הקבוע בפקודה יצר המשיב 'שעטנז' בין ההליכים - המשיב נקט בהליך המנהלי בכך שפנה לרשות בבקשה לביטול העיצום הכספי, אך במקום לערער על ההחלטה שקיבלה רק חלק מבקשתו, הגיש תובענה ייצוגית" (פס' 48 לכתב הערעור).
- ביחס לסוגיה השנייה שנזכרה לעיל, נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, בחירה של רשות לשנות את התנהלותה אינה מלמדת, כשלעצמה, כי פעילות הרשות קודם לכן הייתה שלא כדין. בענייננו, המערערת טוענת כי בחרה לשנות את דרך פעולתה "משיקולים מנהליים", ולא בשל כך שדרך הפעולה הקודמת שנקטה הייתה פסולה.
- המערערת מוסיפה לגוף הטענה ומדגישה כי לא ביצעה בענייננו גבייה שלא כדין. כך, ביחס לעילת התביעה הראשונה, נטען כי שליחת מכתבים לכתובת שנמסרה לרשות על ידי הנישום, חלף שליחתם לכתובת הרשומה במרשם, איננה פעולה שלא כדין. זאת, שכן חקיקת המס מאפשרת לרשות למסור הודעות לכמה כתובות חלופיות, ביניהן כתובת מגוריו וכתובת עסקו של הנישום (סעיף 238 לפקודה; סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה)). ממילא, כך נטען, אין פסול בכך שהרשות שלחה הודעות לכתובת שאותה בחר הנישום ככתובתו למשלוח דואר, חלף שליחת הודעות לכתובתו המעודכנת במרשם.