דיון והכרעה
- הערעור שלפנינו מעורר מספר סוגיות עקרוניות, ובראשן השאלה אם עיצום כספי בא בגדר אחד מהתשלומים המנויים בפרט 11, וכפועל יוצא - אם ניתן להגיש תובענה ייצוגית בגין גבייה שלא כדין של עיצום כאמור על ידי רשות מרשויות המדינה (להלן: שאלת העיצומים).
- כזכור, בקשת האישור המתוקנת מבוססת על שתי עילות שבמסגרתן נטען להליכי גבייה שלא כדין מצד הרשות. עילת התביעה הראשונה, עוסקת בנקיטה בהליכי גבייה מנהליים שלא כדין (ביחס לחיובים שונים לרבות ביחס לעיצום הכספי), ומתחלקת למעשה לשני מחדלים נטענים: המחדל הראשון עניינו אי-מתן התראה טרם נקיטה בהליכי גביה מנהליים מצד הרשות; והמחדל השני עניינו נקיטה בהליכי גבייה חרף תופעת "הדואר החוזר" (כלומר, על אף שהודעות ומכתבי התראה ששלחה המערערת טרם נקיטה בהליכים לא הגיעו ליעדם, אלא הוגדרו במערכותיה כ"דואר חוזר"). עילה זו תכונה להלן עילת היעדר ההתראה. במסגרת עילת התביעה השנייה נטען לשיהוי בהטלת עיצומים כספיים מצד הרשות, בניגוד להנחית היועמ"ש. עילה זו תכונה מכאן ואילך גם עילת השיהוי בהטלת העיצומים.
יושם אל לב כי ההכרעה בשאלת העיצומים שהוגדרה לעיל עשויה, מטבע הדברים, לחרוץ את גורלה של עילת התביעה השנייה - שעניינה כאמור בטענה לגביית עיצומים כספיים שלא כדין עקב שיהוי. שכן, תשובה שלילית לשאלת העיצומים תוביל למסקנה כי לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות שעניינה בעיצום כספי. עם זאת, הכרעה בשאלת העיצומים אינה מייתרת את הדיון בעילת העדר ההתראה; שכן במסגרת עילה זו, כזכור, מלין המשיב על נקיטה בהליכי גבייה מנהליים שלא כדין מצד הרשות באופן כללי - ולא רק ביחס לעיצומים כספיים.
- אם כן, דרך הילוכנו תהא כדלהלן: בחלק הראשון אעסוק בשאלת העיצומים, שהיא כאמור השאלה המרכזית שהונחה לפתחנו, דיון אשר ישליך, כאמור, על גורל עילת השיהוי בהטלת העיצומים. לאחר מכן, במסגרת החלק השני אעסוק בעילת העדר ההתראה, על שני המחדלים הנטענים במסגרתה. לבסוף, טרם חתימה, אתייחס בקצרה לשאלת המשמעות שיש לייחס לבחירה של רשות לשנות את אופן פעולתה.
חלק ראשון - האם עיצומים כספיים באים בגדר פרט 11?
- טרם הדיון בשאלת העיצומים לגופה, יש "להסיר מהשולחן" את טענת המשיב, שלפיה המועד להגשת ערעור ביחס לשאלה זו חלף, משום שזו נדונה והוכרעה כבר בשנת 2018, בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת הסילוק; ואילו המערערת לא הגישה בזמנו בקשת רשות ערעור על החלטת הדחייה הנ"ל.
כידוע, תקנה 150 לתקסד"א, קובעת כדלהלן: