- אחר שאמרנו כל זאת, וטרם שאפנה לניתוח השאלה הפרשנית אם עיצום כספי בא בגדר המונח "תשלום חובה אחר", אשים לנגד עינינו את דברי המשנָה לנשיא מ' נאור, שלפיהם בבואנו לפרש את המונח "תשלום חובה אחר" יש לנהוג בזהירות, שכן המונחים המוזכרים בפרט 11 הם פרי של איזונים עדינים בין תכליות ואינטרסים שונים שעמדו בפני המחוקק בעת חקיקת חוק תובענות ייצוגיות:
"המערער ביקש ליתן פרשנות מרחיבה לביטוי 'תשלום חובה' הקבוע בפרט 11. ואולם, עיון בהליך החקיקה שקדם לחוק מגלה כי נוסח פרט 11 הוא תולדה של פשרה ובכוונת מכוון לא בחר המחוקק בהגדרה רחבה. בשלבי החקיקה השונים נראה כי המדינה ביקשה לא לכלול כל אפשרות לתביעת השבה בהקשר זה כנגדה [...]. מנגד נראה כי באחת הטיוטות לחוק נשקלה האפשרות לאפשר 'תביעה על פי כל דין להשבת כספים שנגבו או שמוחזקים שלא כדין' [...]. הניסוח שנבחר בסופו של דבר מהווה למעשה מודל ביניים בין הקצוות כך שכיום החוק מאפשר אומנם תביעות השבה אך לא בנוסח הרחב המוזכר אלא רק את אותן תביעות השבה של כספים שנגבו שלא כדין 'כמס, אגרה או תשלום חובה אחר'. ניסוח זה הוא כאמור פרי של פשרה ואיזון וככל העולה מדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט שישבה על המדוכה ללא פשרה בעניין זה ממש החוק לא היה נחקק [...].
פרשנות כפי שמציע המערער המבקשת למעשה לכלול בביטוי 'תשלום חובה' כל תשלום שהוא שגבתה המדינה בכל הקשר שהוא תפגע באיזון העדין בו בחר המחוקק ותהיה מנוגדת לכוונת המחוקק. אין לאמץ פרשנות זו" (עניין לוי, פס' 2 לפסק דינה).
- נפנה אם כן לבחון את השאלה אם עיצום כספי בא בגדר המונח "תשלום חובה אחר" כמשמעותו בפסיקה שהובאה לעיל. מחד גיסא, אין ספק שעיצומים כספיים הינם תשלומים המוטלים על ידי הרשות בכפייה על האזרח, כלומר הם תשלומים שחובה על האזרח לשלם. במובן זה, עיצום כספי אכן נכלל במונח "תשלומי חובה". מאידך גיסא, כפי שראינו בסקירה שהובאה לעיל, מבחן הכפייה לא התקבל, ותחתיו אומץ מבחן מצומצם יותר שלפיו לשם סיווג תשלום כ"תשלום חובה" יש לבחון את התשלום לאור מהותו, ובשים לב למאפייניהם ולתכליתם של יתר התשלומים שמנויים בפרט 11 (עניין לוי, בפס' 26 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל).
- נראה שבדרך בחינה זו אף פסע בית משפט זה בעניין איגרא, שם נדונה השאלה אם קנס בא בגדר "תשלום חובה". בתוך כך, נדון היחס שבין תשלום מסוג קנס לבין התשלומים המוזכרים בפרט 11 ובסעיף 1(א) לחוק היסוד. בית המשפט ערך ניתוח שהתמקד במהות התשלומים, וקבע כי קנס אינו בא בגדר תשלומי החובה שאליהם מכוון פרט 11, בשל אי-ההלימה שבין תכלית גבייתם של מסים ותשלומי חובה לבין תכלית הטלתם של קנסות. נוסף על כך, בית המשפט הטעים כי פרשנות זו אף מתיישבת היטב עם נימוקים נוספים, בהם: חוסר ההתאמה של חוק תובענות ייצוגיות, המשמש אכסניה להליכים אזרחיים, לתקיפת תוצאות הליך פלילי; וקיומו של מסלול מובנה בדין להשגה על הודעות תשלום קנס, המאיין את השימוש בכלי התובענה הייצוגית. מפאת חשיבות הדברים לענייננו אביאם כלשונם:
"בעניין לוי עמד בית המשפט על התכלית המרכזית שביסוד גביית מיסים ותשלומי חובה והיא - מימון תקציב והוצאות המדינה באמצעות מערכת המס. כמו כן עמד בית המשפט בהקשר זה גם על מטרות נוספות שאותן משרתת מערכת המס ובהן קידום מדיניות כלכלית וחברתית (שם, בפסקה 36). דומני כי קנסות המוטלים בהליך פלילי כאמצעי ענישה, זרים לתכליות אלה. על כן פרשנות תכליתית של המונח 'תשלום חובה' מוליכה לגישתי אל המסקנה כי קנסות בגין ביצוע עבירות, ובכלל זה עבירות חניה, אינם באים בקהל 'תשלומי החובה' שאליהם מכוון פרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות. פרשנות זו מתיישבת היטב עם העובדה שחוק תובענות ייצוגיות משמש אכסניה להליכים אזרחיים ואכסניה כזו אינה מתאימה על פניה לתקיפת תוצאותיו של הליך פלילי [...]. אכן העירוב בין שני שדות שונים של המשפט הוא בהקשר זה בעייתי ביותר. עמדו על כך העירייה והיועץ המשפטי לממשלה בציינם כי תובענה ייצוגית להשבת קנסות שהוטלו במסגרת הליך פלילי, מעוררת קשיים לא מבוטלים ולו במישור המעשי [...]. טעם נוסף התומך באותה מסקנה עצמה הוא כי יש בדין מסלול מובנה להשיג על הודעות תשלום קנס [...]" (שם, בפס' 4, הדגשות אינן במקור).