ראשית, מחומר הראיות עולה כי האפשרות שמר וייס ומר לסקר ייקחו חלק בעסקת עורק, בצורה כזו או אחרת, עלתה במקביל לגיבושה של עסקת עורק. כן יש בחומר הראיות רמזים לכך שיתכן שהיו טעמים הנוגעים לצדדים שלישיים בעטיים ביקשו הצדדים להצניע את חלקם של מר וייס ומר לסקר בעסקת עורק. נושאים אלו לא חודדו במשפט,[55] ומכל מקום, אין בהם כדי להשליך על מערכת הזכויות הפנימית בין לבנת אדלר ופדלון, ולפחות על פי הראיות שנחשפו לפני, גם לא על מערכת היחסים שבין חברת ימקום לבין חברת עמרב מזה, ומר וייס מזה.
שנית, מהחומר הראייתי שהוצג השתכנעתי כי הכספים שהועברו על ידי חברת עמרב ביולי 2005 הועברו כהשקעה ולא כהלוואה. לכך מספר טעמים: ראשית, כמובהר לעיל, עדויותיהם של מר לסקר ומר בלינקוב היו אמינות בעיני, ושניהם עמדו בתוקף על כך שהסיכום עם מר אדלר היה על השקעה, ולא על העמדת הלוואה; שנית, התזה שלפיה מדובר בהלוואה נתמכת רק ברישומים פנימיים שנערכו בחברת ימקום, רישומים שמר לסקר ומר בלניקוב לא היו מודעים לקיומם עד הצגתם במשפט; שלישית, הטענה שמדובר בהלוואה אינה מתיישבת עם ההיגיון הבריא, מאחר שמר לסקר ומר בלניקוב הם אנשי עסקים אמידים, ואין כל סיבה שמר אדלר ומר פדלון יסכימו להקנות להם את הסיכויים וליטול במקומם את הסיכונים.
שלישית, הטענה כי עד לחתימת ההסכם הפורמאלי לא היתה לחברת עמרב מחויבות משפטית לכסות cash calls,[56] אף אם היא נכונה, אינה יכולה להשליך על תוקפו המחייב של ההסכם עם חברת עמרב, ואף אינה יכולה להקים טענה לרשלנות של דירקטורים, מקום בו אי העמידה על דרישה זו לא גרמה בדיעבד כל נזק.
- מצב הדברים מורכב יותר ככל שמדובר בהתקשרות עם מר וייס. עיקר הקושי אינו נוגע לכך שלא נערך עימו הסכם בכתב, אלא לעובדה שמר וייס לא נדרש כלל להשקיע כסף מכיסו בעסקת עורק. לטענת מר אדלר ומר וייס, חלקו של מר וייס בעסקה מומן תחילה על ידי הלוואה שהעמידה לו חברת ימקום, והלוואה זו הוחזרה מהתמלוגים שצמחו למר וייס כתוצאה מעסקת עורק. במצב דברים זה, ולמרות הצהרתו של מר וייס כי ככל שעסקת עורק הייתה מסתיימת בהפסד הוא היה נושא בו, קשה שלא לתמוה על צורת ההתקשרות עימו, ולשאול האם אין היא חורגת מהמקובל והסביר בצורה המחייבת התערבות שיפוטית.
- למרות האמור, הגעתי לאחר התלבטות למסקנה כי אין מקום להטיל אחריות על מר אדלר ומר פדלון בעניין זה, וזאת משלושה נימוקים מצטברים: