[16] לבנת אדלר ופדלון מחזיקים, באמצעות חברת סייפרטק, ב- 99.98% ממניות חברת בנקום.
[17] חברה זו היתה בעבר חברת בת של חברת מד-1, ובמסגרת הסכם הפרדת ההחזקות בין טלקום איטליה לשותפותיה הישראליות (ראו הערה 2 לעיל) הועברה לשליטת השותפות הישראליות. חברת אי.סי.1 הייתה הבעלים, בין השאר, של רשת כבלי תקשורת פנים ארצית באורך של כ- 900 ק"מ. לבנת אדלר ופדלון מחזיקים כיום באמצעות חברת ימקום, ב- 69.4% ממניות חברת אי סי. 1, כאשר חלק ממניות אלו נרכש מקבוצת עורק (כ- 18% שנרכשו ביולי 2005) וחלק מקבוצת פישמן (כ- 30% שנרכשו במרץ 2007).
[18] חברת שופמינד היא המפעילה של אתר הסחר האינטרנטי "וואלה! שופס", ובבעלותה המלאה חברת בת המפעילה את שירות התשלומים האינטרנטי "וואלה!pay". כן מחזיקה החברה ב- 50% ממניות חברת וואלה טורס בע"מ, המפעילה את אתר התיירות האינטרנטי "וואלה! טורס" (החצי השני של המניות בחברת וואלה טורס בע"מ מוחזק על ידי חברת איסתא ליינס ישראל בע"מ). ללבנת אדלר ופדלון, באמצעות חברת סייפרטק, 50% מהמניות בחברת שופמינד. החצי האחר של המניות מוחזק בידי וואלה! תקשורת בע"מ.
[19] התביעה הוגשה הן נגד מר אדלר ומר פדלון באופן אישי הן נגד חברות ההחזקות שלהם (דהיינו חברת אדלר וחברת פדלון).
[20] צו איסור הפרסום הוטל בדיון שהתקיים ביום 16.6.2011, בהתאם לבקשה שהגישו ב"כ לבנת (בקשה שב"כ אדלר ופדלון הותירה לשיקול דעת בית המשפט). הבקשה להסרת צו איסור הפירסום הוגשה על ידי עו"ד פז מוזר מטעם העיתון "דה מרקר" ביום 30.6.2011.
[21] בשלבים שונים של הדיון נזכרו גם פרשיות נוספות. מרביתן של פרשיות אלו לא נזכרות בסיכומי הצדדים, ולפיכך יש להניח כי נזנחו. לגבי פרשיות נוספות הנזכרות בסיכומים ראו פסקה 155 להלן.
[22] רו"ח בנרוש מסר תצהיר, ונחקר, רק במסגרת הדיון בצו המניעה הזמני.
[23] הסכם המימוש בין חברת לבנת לבין חברת פדלון, הוגש וסומן כ- ת/44. הסכם המימוש בין חברת לבנת לבין חברת אדלר לא הוגש, למיטב בדיקתי, אך לא הייתה מחלוקת לא על דבר קיומו, ולא על כך שהוא זהה בתוכנו להסכם המימוש שהוגש.
[24] טענתו המלאה של מר פדלון היתה שבעת הקמת חברת זואי דובר על כך שמר לבנת יכניס לתוכה פעילות כלכלית נוספת, ובכלל זה מניות ב- UPS ו- UTI, וכי הייתה הבנה שאם לא יצליח לעשות כן יוגדלו אחוזי ההחזקות של מר אדלר ומר לבנת ב- 10% כל אחד. כאמור, איני רואה צורך להכריע בעניין אמיתותה של גרסה זו (שהוכחשה על ידי מר לבנת), מאחר שהיא רלוואנטית בעיני ביחס לשאלה מתי הוסכם על מתן האופציה, ולא ביחס לשאלה האם הוטעה מר לבנת ביחס לתוכנה של האופציה.