- עניין אחרון אליו אבקש להתייחס בהקשר זה היא טענתו של מר לבנת כי הוטעה לחשוב שכל הסכום האמור (6.1 מליון דולר) נחוץ כדי לקבל 'ויזת משקיע זר', שעה שבפועל הייתה דרושה רק כחמישית מהסכום (750 אלף ליש"ט) למטרה זו. ראשית, קשה לראות כיצד טענת ההטעיה מתיישבת עם הטענה של מר לבנת, שלפיה לא התכוון לתת כלל כספים למר אדלר כהלוואה (אלא אם כן נניח כי די בהחזקת כספים בנאמנות עבור חברת ימקום כדי שמר אדלר יקבל "ויזת משקיע זר" – עניין שלא נטען ולא הוכח); שנית, אף אם נניח כי מר לבנת הוטעה בעניין גובה הסכום שעליו להעמיד לרשותו מר אדלר כדי שזה יקבל 'ויזת משקיע זר', לא ברור מה הסעד שמתבקש כיום, למעלה מעשור לאחר האירוע בגין הטעיה זו (ביטול העברת הכספים? הרווח שניתן היה להפיק מהשארת הכספים בארץ?); שלישית, אם הכספים לא היו מועברים למר אדלר, האם לא היו מועברים לחשבון חברת ימקום? ואם היו מועברים לחשבון חברת ימקום, האם אין משמעות הדבר שממילא היו בשליטת מר אדלר? ולבסוף, מאחר שמר לבנת טוען כי אינו זוכר באופן ברור מה הוצג לו, ממילא לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי כי הוצג לו מצג מטעה בעניין זה. לאור זאת יש לדחות גם את הטענה בעניין זה.
פרשה ג' - יתרת חוב הפיקדון שלא הושבה
רקע עובדתי
- ההלוואה שנטל מר אדלר מחברת ימקום הייתה בסך של 6.1 מליון דולר. במהלך השנים השיב מר אדלר סכום של 6.08 מליון דולר, וזאת לפי הפירוט הבא: בשנת 2001 הושבו 2.2 מליון דולר; בשנת 2002 הושבו 1.813 מליון דולר; בשנת 2003 הושבו 1.6975 מליון דולר; בשנת 2004 הושבו 369.5 אלף דולר (ראו נספח ט' לגילוי מרצון. יצוין כי ההעברה של 50 אלף דולר למר לבנת הייתה בגין מימוש האופציה ולכן אין להביאה בחשבון). לאור זאת טוענים ב"כ אדלר ופדלון כי מר אדלר החזיר את ההלוואה שנטל, ואינו חייב עוד דבר בגינה.
- ואולם, ברישומי חברת ימקום נותרה, גם לאחר השבת הסכומים הללו, יתרה שלילית לחובתו של מר אדלר בסכום של 1,321,571 יורו, נכון לסוף שנת 2004.[26] ההסבר ליתרה זו מוסכם בחלקו, ושנוי במחלוקת בחלקו. החלק שסיבתו מוסכמת הוא, לפי האמור בסיכומי לבנת, בסך 765 אלף יורו (להלן: "היתרה שסיבתה מוסכמת"),[27] והוא נובע מכך שלפי דיני המס ההולנדיים חייבת הלוואה לבעל עניין במס בגין ריבית רעיונית, אלא אם כן היא נושאת ריבית שנתית של 7%. לפיכך חייב מנהל החשבונות ההולנדי את ההלוואה שניתנה למר אדלר בריבית בשיעור זה עד לסוף שנת 2003, וכך נוסף סכום זה לכרטסת החו"ז (חובה/זכות) של מר אדלר ברישומי חברת ימקום. החלק שסיבתו אינה מוסכמת, העומד על 556 אלף יורו (להלן: "היתרה שסיבתה אינה מוסכמת"), נובע לטענת ב"כ אדלר ופדלון מהפרשים בין שער היורו לשער הדולר, אשר בשל טעות חשבונאית, לא קוזזו מיתרת ההלוואה בשנים 2002 ו- 2003. לעומת זאת, לטענת ב"כ לבנת, הפרשי שער אלו הובאו בחשבון על ידי רואי החשבון ההולנדים, ולפיכך יתרה זו נובעת ממשיכות שונות שעשה מר אדלר מחשבון חברת ימקום לצרכיו הפרטיים.
היתרה שסיבתה מוסכמת
- ככל שהדברים נוגעים ליתרה שסיבתה מוסכמת, הרי שהשאלה המתעוררת היא האם בדין חויבה ההלוואה שקיבל מר אדלר בריבית. לעניין זה יש להבחין בין שאלת חיוב ההלוואה בריבית לצורכי מס (פעולה שיתכן שנדרשה על פי הדין ההולנדי), לבין השאלה האם ביחסים בין השלושה הוסכם שמר אדלר יישא בתשלום ריבית על ההלוואה, והאם השיעור בו חויב ברישומי חברת ימקום הוא השיעור המוסכם. מטבע הדברים, במסגרת התיק הנוכחי עסקינן בשאלה השנייה בלבד.
- אין חולק כי בין השלושה לא הוסכם מעולם שההלוואה תישא בריבית בשיעור שקובע החוק ההולנדי ביחס להלוואות לבעלי עניין. ואולם, לטענת ב"כ לבנת ככל שתדחה גרסתם כי הכספים הוחזקו בנאמנות, הרי שיש לקבוע כי הועמדו למר אדלר כהלוואה חייבת בריבית, וכי שיעור הריבית הקבוע בדין ההולנדי מייצג מחיר כסף ראוי להלוואות לבעלי עניין.
- אני מתקשה לראות בריבית בה חויבה ההלוואה בהתאם לדין ההולנדי אינדיקציה כלשהי לעניין השאלה בה עסקינן. השאלה האם מר אדלר חייב בריבית על ההלוואה, ובאיזה שיעור, צריכה להיגזר מפרשנות ההסכם שנעשה בין השלושה ביחס להעמדת ההלוואה, ולא מהסדר דין כזה או אחר הנוהג בהולנד. מעבר לכך, הדין ההולנדי מתייחס, מטבע הדברים, להלוואות שהועמדו במטבע המקומי (קרי, יורו), ואילו הכספים שהועמדו למר אדלר הועמדו בדולרים, והיה צריך להשיבם בדולרים. מכאן ששיעור הריבית המקובל על הלוואות ביורו לפי הדין הההולנדי אינו יכול לשמש אינדיקציה לסוגיה בה עסקינן.