פסקי דין

תפ (י-ם) 167/03 מדינת ישראל נ' מרדכי כהן - חלק 25

07 פברואר 2007
הדפסה

ת: לא יודע, עוד לא הגענו לזה בכלל.

ש: כמה הוא שווה?

ת: לא יודע.

ש: רצית לקנות מישהו ואתה לא יודע כמה הוא עולה?

ת: איך אפשר לדעת.

...

ש: לא נשמע לך מוזר שאתה בא לקנות מישהו בלי לדעת כמה בערך הוא שווה?

ת: אני לא יכול להציע הצעת מחיר בלי שאני לומד את הסיפור.

ש: לי זה נשמע מוזר

ת: לא התקדמנו כי הוא אמר שזה לא בסמכות שלו ובזה זה נגמר."

(ת/1, שורות 141-156).

יתרה מזאת, לשאלת החוקרת האם חפץ להתמזג עם החברה המאוחדת השיב הנאשם 1 בשלילה, כפי שהדברים מובאים כלשונם:

"ש: רציתם לקנות את הסוכנות של קורני?

         ת: כן

         ש: או להתמזג איתם?

         ת: לקנות.

         ש: מי העלה את רעיון הקניה

         ת: אני".

(ת/1, שורות 164-167).

גם בהודעתו של הנאשם 2 יש כדי ללמד על העדר תוכנית ממשית לקנות את החטיף קורני, כך במענה לשאלה האם העלו הוא והנאשם 1 קודם לכן את רעיון הקניה של קורני, השיב הנאשם 2 כדלקמן:

[הנאשם 2]: חשוב לי להסביר שהנושא לא עלה בצורה מסודרת לדיון אמיתי אף פעם. לא נערך דיון מסודר בנושא למיטב זכרוני ולא נעשתה למיטב זכרוני עבודת מטה אפילו שטחית בנושא. הרעיון, כמו אין סוף רעיונות אחרים, עלה יותר מפעם אחת בפגישות ואינני זוכר על ידי מי וכמה פעמים.

ש: בדקתם מה הערך של קורני?

ת: לא, לא נעשתה אפילו עבודת מטה ראשונית או הערכה, אפילו בע"פ לא חשבנו על זה. סתם היינו זורקים את זה.

ש: האם אמרת לעו"ד שלך כי אתה חושב על רעיון קניה של קורני?

...

ת: לפי מיטב זכרוני לא.

ש: ולא בעבר

ת: לא. לפי מיטב זכרוני. לא. זה לא עלה. רק אתמול בלילה סיפרתי לו על זה שזה עלה אתמול בפגישה והוספתי לאחר מחשבה שנייה זה יורד מייד. זה לא בא בחשבון מהיבט מסחרי. זה רעיון שהוא לא נכון עסקית."

(ת/10, שורות 441-456).

העולה מן המקובץ, עיון בתמלילי השיחות שהתקיימו בין הנאשם 1 למטרסו, כמו גם בהודעתו (ת/1) ובהודעת הנאשם 2 (ת/10), מעלה כי בשיחות בין השניים כלל לא עלה נושא מיזוג החברות, כמו גם נושא רכישת החטיף קורני על-ידי הנאשמת 3; כי נושא ההפצה המשותפת עלה אגב אורחא; וכי מכל מקום, עיקרן היה גיבוש הבנה בדבר רמת מחירים מינימאלית של החטיפים, ללא קשר לאחת משלוש האפשרויות הנטענות דלעיל.

השלישי, גם אם הייתי מוצא, כי יש ממש בטענת הנאשמים, לפיה השיחות והפגישות נסבו על בחינת האפשרות למיזוג, לרכישת החטיף קורני או להפצה משותפת, הרי שאין בכך כדי לגרוע מדבריהם של הנאשמים 1 ו-2, כי יש להגיע לרמת מחירים מינימאלית בה יימכרו חטיפי הבריאות בכלל והחטיף קורני בפרט, אשר ניצבת בגפה, מבלי שעניינים נוספים שביקשו הצדדים לגבש ביניהם, ייגרעו מעוצמתה. הדברים יפים אף בנוגע לעדות הנאשם 1, לפיה במועדים הרלוונטים לכתב האישום בחן אפשרויות שונות למסירת ההפצה של מוצרי הנאשמת 3 לחברה בעלת פלטפורמת הפצה גדולה יותר, וכן ביקש לבדוק אפשרויות לשיתוף פעולה בין יבואני מוצרי הבריאות בבניית קטגוריה למוצרים אלה (פרוטוקול דיון מיום 5.1.2006, עמודים 157-159, וכן עדות יוני שסטוביץ, פרוטוקול דיון מיום 9.3.2006, עמודים 207-208). בהקשר דנא אוסיף, כי משנשאל הנאשם 1 האם הוא נפגש, כדבר שבשגרה, עם מתחרים, השיב כי הוא אינו נפגש עם מתחריו (ת/1, שורות 138-141). כיום, אין חולק כי הנאשם 1 נפגש עם דני הכט ועם מטרסו, מתחריו. לא למותר לציין, כי עדות הנאשם 1 כאמור, בדבר פגישותיו עם מתחרים לצורך איתור חברה בעלת פלטפורמת הפצה גדולה יותר לחטיף אנרג'י, סותרת, מניה וביה, גרסתו, לפיה חפץ ברכישת החטיף קורני. ויוטעם, גרסת הנאשם 1 בהודעתו ברשות סותרת גם את האמור ביומנו  (ת/32, ת/35, ת/5 וחקירתו הנגדית בנושא זה, פרוטוקול דיון מיום 23.2.2006, עמודים 168-171). כאמור, אין בפעולותיו אלה כדי לגרוע מהצעת הנאשם 1 למטרסו, לקבוע רמת מחירים מינימאלית לחטיפי הבריאות קורני ואנרג'י, כמתואר בהרחבה לעיל.

  1. אוסיף גם זאת, חרף גרסת ב"כ הנאשמים - לפיה הפגישות ושיחות הטלפון שהתקיימו בין מטרסו לנאשם 1 נסבו אך על בחינת האפשרות לשיתוף פעולה אסטרטגי בין הנאשמת 3 לחברת המאוחדת, בין בדרך של מיזוג, בין בדרך של רכישת החטיף קורני ובין בדרך של איחוד מערך ההפצה - מטרסו, אשר היווה 'צידו השני של המטבע', בהיותו צד ישיר לשיחות ולפגישות אלה, לא נחקר על כך. הימנעות ב"כ הנאשמים מחקירת מטרסו בנושאים אלה מחזקת גם היא את המסקנה כי עיקרן של השיחות בין השניים לא היה בחינת האפשרויות דלעיל, אלא גיבוש הבנה בדבר רמת מחירים מינימאלית של החטיפים, כנלמד ממכלול הראיות בתיק. לאמור, מטרסו לא עומת בחקירתו עם הטענה דלעיל, מן הטעם כי הנאשמים חששו כי חקירתו בענין דנא תחזק את ראיות המאשימה ותסלק גם את אותו ספק, לכאורה, עליו ביקשו הנאשמים להשתית את הגנתם.

הלכה פסוקה היא מקדמת דנא, כי הימנעות מהבאת ראיה, לרבות השמעת עד, הצגת שאלות לעד או קיום חקירה נגדית, מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, זו היתה פועלת לחובת הנמנע (ראו, ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, עמודים 97-98 (1983); ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, עמוד 760 (1980); ע"פ 677/84 אמנון דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33, עמוד 48 (1987); ע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 865 עמוד 876 (2001); ע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' דני בניאשווילי, תק-על 2004(4), 2831 (2004)).

עמוד הקודם1...2425
26...62עמוד הבא