'יוצאים מן ההנחה... [שהאדם] מודע לכל אלה, מעצם כך שיש לו הפוטנציאל המנטלי-ההכרתי להיות מודע להם. מניחים זאת, משום שכל אדם בר-דעת רוכש נסיון מינימאלי בחיי יום-יום, המלמד אותו להיות ער לפרטי התנהגותו מבחינת טיבה, נסיבותיה ותוצאותיה.' (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד), בעמוד 543)."
בהוסיפה:
"לחזקת המודעות משקל כמעט מכריע כאשר ההתנהגות האסורה מתבטאת במעשה אקטיבי, להבדילו ממעשה פסיבי - כגון מחדל או נוכחות בזירת העבירה - שאז על התביעה להוכיח כי הנוכחות נבעה מן השותפות."
(ראו גם, ע"פ 4230/99 סברי אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34, עמוד 45 (2001); ע"פ 3158/00 אוהד מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, עמוד 89
(2000); יעקב קדמי על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק ראשון (תשס"ה-
2004), עמודים 189-190).
ויודגש, חזקת המודעות הינה חזקה הניתנת לסתירה. יחד עם זאת, משכשל הנאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם כדי להראות, כי החזקה אינה הגיונית כלל ועיקר, ובהינתן היות הנסיבות המפלילות בעלות משקל ראוי לשמו, בית המשפט יהא רשאי לבסס עליה הרשעה בדין. עמד על כך בית המשפט בע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' לוי דוד בן ברוך, פ"ד לה(1) 589, עמוד 592 (1980), בקובעו כהאי לישנא:
"כמובן, הנחה זו, שאינה אלא פרי ההיגיון וניסיון החיים, ניתנת לסתירה. אין מרשיעים אדם על יסוד מחשבה פלילית שעשויה להיות לו, אלא אך על יסוד מחשבה פלילית שיש לו. על-כן, רשאי נאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. אך במקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה, ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות. שוב אין אנו אומרים, כי יש להניח, או כי לכאורה ניתן לומר, כי הנאשם התנהג התנהגות פלונית, והיה בעל מחשבה אלמונית, אלא אנו אומרים, כי הוכח, במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, כי אכן הנאשם התנהג התנהגות פלונית, והיה בעל מחשבה פלילית אלמונית. מה שהחל כהנחה לכאורית הופך להנחה מוחלטת, דהיינו למציאות עובדתית - התנהגותית או מחשבתית."
(ראו גם, ע"פ 319/88 יהודה אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 693, עמוד 698 (1989); ע"פ 8027/04 שמעון אלגריסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2530 (2006), פסקה 14 לפסק הדין).