כן ראו, למשל ע"פ 5706/24 תאג' נ' מדינת ישראל (17.08.2025) בפסקה 28; וע"פ 8957/21 קרא נ' מדינת ישראל (21.05.2023) בפסקה 26.
- בענייננו, כפי שקבעו חברותיי, המסקנה הלכאורית המפלילה אינה נסמכת אך ורק על ראיית הדנ"א, אלא גם על ראיות נסיבתיות נוספות, ובהן הפרכת טענת האליבי של הנאשם, הרקע האפשרי לעבירה: המניע האידיאולוגי, שתיקתו של הנאשם ברוב חקירותיו במשטרה ובשב"כ, הגרסה הכבושה שמסר ביוזמתו בחקירה לאחר שנודע לו על ראיית הדנ"א והגרסאות המורחבות שהציג כעבור שנים בבית המשפט. בנוגע לראיות נסיבתיות אלה, אני מצטרף לקביעותיהן ומסקנותיהן המפורטות של חברותיי.
- בפרט יש לתת את הדעת לשינוי ולהתפתחות בגרסאותיו של הנאשם, הן בנוגע למעשיו בליל האירוע והן בנוגע להימצאותו בשטח לפני האירוע, כמפורט בחוות הדעת של חברותיי. תחילה, בעדותו הפתוחה במשטרה, מסר הנאשם כי בליל האירוע סעד עם כל יתר תלמידי הישיבה ואז הלך לישון, מבלי להזכיר את "עונג השבת" שהתקיים לאחר הסעודה. לאחר מעצרו של הנאשם, הוא לא שיתף פעולה בחקירותיו הרבות במשטרה ובשב"כ (23 חקירות בסה"כ) ולא הסכים לביצוע שחזור בשטח. רק לאחר הגשת הצהרת תובע, כשנודע לנאשם על קיומה של ראיית הדנ"א המפלילה, הוא החל לשתף פעולה בחקירה באופן חלקי, ואף אז מסר גרסה כללית, סלקטיבית ולא מפורטת, הן לגבי מעשיו בליל האירוע והן לגבי המקומות שנהג לשהות בהם קודם לכן. בין היתר טען באותה עת לראשונה כי נהג להסתובב בשטחים המקיפים את הישיבה, אך בהמשך, במענה לכתב האישום, בהתייחסו לתיאור המקום שממנו נזרקה האבן (שכונה שם "המבתר"), ציין הנאשם שהדבר אינו ידוע לו. רק בעדותו בבית המשפט, שנים לאחר האירוע ובעקבות חשיפתו לכלל הראיות בתיק, ניסה הנאשם לעבות את גרסתו, ולכלול בה הסברים אפשריים נוספים לכך שדנ"א שלו הגיע לאבן - הסברים שלא הזכיר אותם כלל בגרסתו הכבושה והמאוחרת במשטרה. בהקשר זה אני מצטרף לקביעתה של חברתי, השופטת ברודי, כי "יש בשתיקתו של הנאשם ובאי שיתוף הפעולה שלו בחקירה כדי להשליך על הן על אמינותו והן על מהימנות גרסאותיו. שני הדברים גם יחד מצביעים על חשש של הנאשם להתעמת עם השאלות שהוצגו לו בחקירה, חשש שנטוע בליבו של אדם שיש בו תחושת אשם, וכפועל יוצא הוא מסתתר מאחורי שתיקתו" (פסקה 729 לחוות דעתה).
- לכך יש להוסיף את שתיקתם הממושכת של תלמידי הישיבה האחרים, בתקופה שבמהלכה נחקר האירוע במשטרה ובשב"כ. סמוך לאחר מעצרו של הנאשם, ניסתה המשטרה לגבות אמרות מתלמידי הישיבה, אך הם לא שיתפו פעולה. גם לאחר מכן, לכל אורך תקופת מעצרו של הנאשם, אף אחד מעשרות תלמידי הישיבה לא מסר למשטרה גרסה לגבי מקום הימצאותו של הנאשם באותו ליל שבת. כל תלמידי הישיבה שהעידו מטעם ההגנה מסרו את גרסתם לראשונה בבית המשפט, רק מעל חמש שנים לאחר האירוע. אני מסכים להתרשמותן של חברותיי כי מדובר בעדים "מוזמנים", שעדויותיהם הכבושות היו סותרות ומגמתיות ברובן, ולכן אין לתת להן כל משקל. עדים אחרים שעדותם הייתה יכולה להיות רלוונטית, לרבות תלמידים נוספים שהיו בישיבה בליל האירוע, לא הוזמנו להעיד מטעם ההגנה.
- אם כן, בשלב השלישי של המבחן התלת שלבי, היה על הנאשם להציג הסברים לא רק לגבי האופן שבו דנ"א שלו היה יכול להגיע לאבן, אלא גם לגבי כל יתר הראיות הנסיבתיות המסבכות. אדגיש כי ההסברים שמספק הנאשם אינם צריכים להיבחן, כל אחד בנפרד, בחלל ריק, אלא יש להידרש לגרסתו בכללותה, וכן למועד ולנסיבות של מתן הגרסה. בעניין זה, אפנה לע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל (11.12.2016), בעמ' 131 (ההדגשה אינה במקור):
"...שקריו של נאשם עשויים ללמד כי הוא מסתיר דבר-מה, וממילא לפגוע בסבירותה של התזה המזכה. משכך צוין כי 'כדי להעריך האם ההסבר שמעמיד הנאשם הוא סביר, אין להידרש רק לרמת הסתברותו של האירוע המתואר בגרסתו, אלא יש ליתן את הדעת גם על נסיבות מתן הגרסה. כך, למשל, אין עוצמתה של גרסה כבושה, שהועלתה בעקבות העלאת ראיה מפלילה, כעוצמתה של גרסת הגנה שהועלתה בהזדמנות הראשונה' (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה (28.5.2007)..."
- בענייננו, כאמור, הנאשם הציג גרסאות שונות, מתפתחות וסותרות. אף בגרסאותיו הכבושות שהועלו לראשונה בעדותו בבית המשפט, כעבור שנים, ולאחר חשיפתו לראיות המאשימה, לא סיפק הנאשם הסברים סבירים, מהימנים ועקביים הנתמכים בראיות נוספות בנוגע להתנהלותו ולמעשיו לפני האירוע, במועד התרחשותו ואחריו.
- אשר להתנהלותו של הנאשם לאחר האירוע, אני מצטרף לקביעתה של השופטת ברודי שדחתה את הסבריו השונים והסותרים של הנאשם לגבי שתיקתו בחקירות המשטרה והשב"כ וקבעה שהיא "נבעה משיקולים טקטיים" (פסקה 716). כמו כן אני מסכים לקביעתה כי ההסבר של הנאשם לכבישת גרסתו "אינו מחזיק מים" (פסקה 739ג), וכי בכך שהעלה גרסה זו רק לאחר שמיעת הראיות, "סיכל הנאשם את האפשרות לבדוק אותה בעיתה" (פסקה 739ה). לגבי גרסתו המאוחרת של הנאשם בבית המשפט, שנים לאחר האירוע, אני מצטרף לקביעתה המדויקת של השופטת ברודי כי הנאשם "ניסה 'לתפור' למערכת העובדות שהוכחה על ידי המאשימה 'מלבוש' מתאים" (פסקה 718) וכי הסבריו היו מגמתיים וכללו התבטאויות מוגזמות שאינן מעוררות אמון (פסקה 720). גם תלמידי הישיבה שהעידו מטעם ההגנה לא סיפקו הסברים חלופיים מהימנים לראיות המפלילות ולהתנהלותם לאחר האירוע. בהקשר זה אני מאמץ, בין היתר, את קביעתה של השופטת ברודי כי "לא רק הנאשם עצמו רקם גרסה כבושה ושקרית, כי אם גם שורה של עדי הגנה נחלצו לעזרתו תוך מסירת גרסה כבושה בבית המשפט" (פסקה 379ו).
- לאור כל האמור לעיל, סבורני כי הנאשם לא הציג הסברים סבירים ומהימנים ומבוססים למכלול הראיות המסבכות, וודאי שאין בכוחם של ההסברים שהוצגו כדי למוטט את מסקנה הלכאורית בדבר אשמתו של הנאשם.
העבירות המיוחסות לנאשם
- אשר לנסיבות ביצוע העבירה והמניע האידיאולוגי-לאומני, אני מצטרף לקביעותיה העובדתיות של השופטת ברודי בפסקאות 431-366 ובפרט בפסקה 395 לחוות דעתה. אחזור ואדגיש בקצרה מספר עובדות מרכזיות העולות מהראיות בתיק: מהמקום שבו נזרקה האבן אפשר להבחין בצבע לוחיות הזיהוי של הרכבים שחולפים בכביש, ובענייננו, האבן הושלכה על רכב פלסטיני בעל לוחית לבנה עם מספר ירוק; הלך הרוח בישיבה היה של תמיכה בפעולות אלימות של יהודים נגד ערבים; במכשיר הטלפון שנתפס בחזקתו של הנאשם (ובמכשירי הטלפון של תלמידי ישיבה נוספים) נמצאו תכנים גזעניים המעידים על שנאת ערבים ועידוד פעולות אלימות כלפיהם, לרבות כרזות ותצלומים של "תג מחיר" ושל כהנא, סרטון ערוך על אירועי "תג מחיר" שבמהלכו מתנגנים שירים ובהם אמירות על ציפייה לנקמה והשמדת הגויים וכן מסרונים על פעולות אלימות שבוצעו וקריאות לנהוג באלימות כלפי ערבים; יום לפני אירוע זריקת האבן בענייננו, ביום 11.10.2018, היה הנאשם גורם מרכזי ומסית באירוע של חסימת ציר תנועה באזור צומת רחלים; וביום 13.12.2018 השתתף הנאשם באירוע אלים של חסימת כביש בצומת שילה.
- לאור האמור לעיל, סבורני כי המכלול הראייתי מצביע בבירור על כך שהמעשה שביצע הנאשם הוא מעשה טרור ובהקשר זה אני מצטרף לקביעותיה של השופטת ברק-נבו, בפסקאות 15-14 לחוות דעתה, ומוסיף כי משהכחיש הנאשם את מעורבותו באירוע נושא כתב האישום, הרי שממילא לא הציג כל גרסה אחרת לגבי המניע שלו לביצוע המעשה.
- כמו כן אני מצטרף לקביעותיה של השופטת ברק-נבו בפסקאות 19-16 לחוות דעתה.
סוף דבר
- אני מצטרף לעמדתה של חברתי, השופטת ברודי, שלפיה מכלול הראיות הנסיבתיות מתיישב עם מסקנה לכאורית שלפיה הנאשם הוא זה שהשליך את האבן שפגעה במנוחה. כמו כן אני מסכים לקביעותיה של השופטת ברודי בעניין משמעות שתיקתו של הנאשם בחקירותיו במשטרה ובשב"כ, גרסתו הכבושה וכן גרסתם הכבושה והמגמתית של עדי ההגנה. אינני מסכים לקביעתה של כב' השופטת ברודי כי לא הוכח במידה מספקת שהנאשם הוא זה שהשליך את האבן, ושהתרחישים החלופיים שהציעה ההגנה מעוררים ספק סביר. לגבי התרחישים החלופיים של העברה משנית, אני מצטרף לקביעתה של השופטת ברודי כי מדובר בתרחישים תיאורטיים שאין להם עיגון בחומר הראיות, ולכן דינן של טענות ההגנה בעניין זה להידחות. ואולם, לדידי, בנסיבות העניין וכמפורט לעיל, גם התרחיש החלופי של העברת דנ"א אקראית ו"תמימה" לפני האירוע אינו סביר ואינו נתמך בחומר הראיות. כמו כן אני סבור כי ההגנה לא הציגה הסברים סבירים, מהימנים ומבוססים למכלול הראיות המסבכות. לפיכך, לשיטתי, הראיות שהוצגו בתיק מבססות מעבר לספק סביר כי הנאשם הוא זה שזרק את האבן שגרמה למותה של הקורבן.