ביחס לשתיקתו של נאשם 2, נקבע כי זו אינה יכולה להוות חיזוק לחוות הדעת הפורנזית, שכן השתיקה לא יכולה להוות תחליף לחסר ראייתי:
"...אכן, שתיקתו של זיו יוצרת בנסיבות העניין ונוכח הממצא הפורנזי חשד נגדו, ואולם, כוחה המחזק של השתיקה לצורך הרשעתו מתאפשרת רק כאשר מצויות ראיות מצטברות אחרות. השתיקה אינה יכולה להוות תחליף לחלל ראייתי חסר (השוו: ע"פ 2799/98 סבאג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 408, 413 (1999)). משלא הוצגו כל ראיות אחרות המחזקות את אחריותו של זיו אף שהשתיקה היא עובדה מחשידה, ניטל ממנה כוחה המחזק, ולמצער, היא איננה יכולה לסייע למערערת..." (ההדגשות לא במקור- ל.ב) (ראו פסקה 40 לפסק הדין).
ההבחנה בין חפץ נייד לחפץ נייח
הסתמכות על ראיית דנ"א כראיה מרכזית, ודאי ראיה יחידה, מעלה קושי מיוחד בנסיבות בהן הדנ"א נמצא על חפץ נייד. בפסיקה נקבע לא אחת כי משקלן של ראיות דנ"א המצויות על חפצים ניידים הינו פחות בהשוואה למשקלן של ראיות אלו על חפצים נייחים, אולם אין משמעות הדבר כי ראיית דנ"א על חפץ נייד לא יכולה להוות בסיס להרשעה.
בית המשפט העליון התייחס להבחנה בין חפצים ניידים לנייחים בהקשר לטביעות אצבע. לנוכח המכנה המשותף בין שתי הראיות כראיות מדעיות המבוססות על השוואה בין ממצאי הזירה לבין נתוניו של הנאשם, בבחינת ההיבט של טיב החפץ עליו נמצא הראיה, ניתן להקיש מהפסיקה בעניין בטביעות אצבע גם לעניין דנ"א. אולם יש לזכור את ההבדל: "ריבוי המקורות מהם ניתן להפיק דנ"א בשילוב אופיים הנייד, עשוי להוביל לחשש גדול יותר להימצאות מקרית של ממצאי דנ"א בהשוואה להימצאותה של טביעת אצבע" (ראו ע"פ אלמליח, פסקה 29).
כך למשל בע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד, נב(5) 460 (1998) (להלן: עניין ז'אפר), דובר באירוע שוד שבוצע על ידי שני אחים תוך שימוש ברכב שנגנב יום קודם לכן. בבדיקת מז"פ נמצאה טביעת אצבעות בצד הפנימי של אחת השמשות של הרכב, אשר תאמה לטביעת האצבעות של נאשם 1; וכן טביעת אצבעות על חפיסת סיגריות אשר תאמו לאחיו הקטין, נאשם 2. בית המשפט העליון זיכה את האח הקטין מהעבירה תוך שקבע:
"הראיה היחידה הקושרת את הקטין עם הרכב שנמצא בראש-העין - שלגביו הוכח, כאמור, כי הוא הרכב ששימש לביצוע השוד - הינה טביעת אצבעו, שנתגלתה על גבי חפיסת סיגריות שנמצאה ברכב. אמנם, מציאת טביעת אצבע זרה בזירת העבירה מהווה ראיה לכאורה כי בעל טביעת האצבע היה מעורב בביצוע העבירה, ובאין הסבר סביר להימצאות טביעת האצבע, עשויה היא להספיק להרשעה. ברם, משקלה של ראיה זו פוחת מקום שטביעת האצבע נמצאה על חפץ נייד [...] במקרה שלפנינו, עולה מחומר הראיות כי המערערים, שהם אחים, התגוררו באותו בית. קיימת אפוא אפשרות סבירה, כי חפיסת הסיגריות הייתה בידי הקטין בשלב הקודם לשוד, ועברה מן הקטין לאחיו הבכור ז'אפר. אכן, הקטין עצמו לא מסר בשום שלב של החקירה או של המשפט גירסה ברוח זו. אך בנסיבות העניין אין בכך כדי לשלול את ההיפותזה האמורה, המתיישבת עם חפותו. שכן, מתקבל על הדעת כי הקטין ביקש למנוע את הפללתו של אחיו הבכור, שהייתה נגרמת אילו היה מוסר גירסה זו [...] לעומת זאת, לגבי ז'אפר אין מתעורר ספק דומה. שכן - בניגוד לאחיו - טביעת האצבע שלו לא נתגלתה על חפץ נייד כי אם על שימשת הרכב. בעניין זה יש לדחות כבלתי סביר את הסברו של ז'אפר, כי נסע ברכב השוד כטרמפיסט..." (פסקאות 15-16).
- בע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל (17.1.2008), דובר בנאשם שהורשע במעשה שוד אלים, וזאת בהסתמך על טביעות אצבע שנמצאו על גבי עיתון שפורסם יומיים לפני קרות האירוע, אשר שימש לעטיפת זר פרחים שהוחזק על ידי אחד השודדים והושאר בדירה. כב' השופט לוי התייחס לקושי הטמון במציאת טביעת אצבע על חפץ נייד באופן הבא:
"...חפץ שמטבעו נייד הוא, ועליו נמצאה טביעת אצבע של נאשם, מעורר ביחס אליו חשש שהובא לזירת העבירה באקראי, וחשש זה גורע ממשקלו כראיה (ע"פ 389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יח(1) 62, 64 (1964); ע"פ 1888/02 הנ"ל, בעמ' 231; ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל פ"ד נב(5) 640, 474 (1998)). מכאן הזהירות בה מצוות הערכאות לנהוג כאשר הן מרשיעות נאשם על סמך טביעת אצבע כראיה יחידה. אולם, מכך אין ללמוד כי טביעת אצבע על חפץ נייד - אפילו מדובר בחפץ המצוי בשימוש יומיומי, "שידיים רבות בוחשות בו" (פסקה 9 לחוות-דעתו של חברי) - לעולם לא תוכל לשמש כראיה מספיקה להרשעה. גם אז עומד לטביעת האצבע כוחה הראייתי המפליל כראייה נסיבתית, העשויה לבדה או ביחד עם ראיות נסיבתיות נוספות, להצביע על אשמת הנאשם. או אז, נדרש הנאשם לספק לראיות נסיבתיות אלו הסבר חלופי, המתיישב עם חפותו. אמת, כאשר טביעת האצבע מצויה על חפץ נייד, בייחוד כזה המצוי בשימוש יומי והעובר מטיבו ממקום למקום, קל יותר לספק הסבר כזה. יחד עם זאת, כאשר בית-המשפט מוצא שהסברו של הנאשם אינו סביר, וכי מעורבותו בביצוע העבירה היא האפשרות ההגיונית היחידה להימצאותה של טביעת האצבע - נסללת הדרך להרשעה..." (ההדגשות אינן במקור - ל.ב) (פסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט לוי).