כב' השופט רובינשטיין אשר הצטרף לדעת הרוב של כב' השופט הנדל, הוסיף:
"...בענייננו יש ליתן משקל בעיקר לאלה: (1) המערער התבקש על ידי השוטרים להוליך אותם לאותם מקומות באזור פלמחים בהם שהה בעבר (ת/21). והנה, הנקודה הקרובה ביותר עליה הצביע היתה מרוחקת מאות מטרים ממקום מציאת הגופה ("הזירה העיקרית") וממשטח הבטון ("הזירה המשנית") שעליו נמצא בדל סיגריה נוסף, ממנו הופק DNA אשר "לא תאם אלא חלקית את פרופיל הדנ"א של הנאשם" (פסקה 13 לפסק הדין קמא); (2) בחקירתו במשטרה (ת/3) עומת המערער עם העובדה, שבזירה נמצא בדל סיגריה ועליו DNA שלו, ואז שיקר ואמר שלא נהג לעשן סיגריות מסוג KENT (הוא הסוג שנתפס בזירה); (3) זאת ועוד, לאחר שנודע למערער על מציאת הסיגריה בזירה סירב לצאת לשם (ת/4). האם עובדות אלה הופכות את הסברו של המערער למציאת בדל הסיגריה בזירה להסבר "לא הגיוני", באופן המאפשר הרשעה על סמך הפרשנות המפלילה לראיה הנסיבתית? סבורני כי התשובה אינה בחיוב..." (ההדגשות אינן במקור - ל.ב).
לעומת זאת כב' השופט פרוקצ'יה (בדעת מיעוט) סברה כי בדל הסיגריה אשר נמצא מספר מטרים מזירת האירוע מהוה ראיה מפלילה בעלת משקל עוצמתי רב:
"...במיוחד כך הדבר, בהתחשב בכך שענין לנו באזור חולות רחב ידיים, המשתרע על פני קילומטרים רבים. הימצאו של בדל סיגריה הנקשר למערער בקרבה גדולה למקום הימצא גופה של המנוחה, לאחר שנפלה קרבן למעשה העבירה, מצביע על קשר ישיר בינו לבינה, ועל זיקה מתבקשת של המערער למעשה הפשע, אלא אם כן הובא הסבר שיש בו, ולו כדי להעלות ספק סביר, בדבר קיומו של קשר כזה. בדל הסיגריה עם סימני הזיהוי של המערער באזור פתוח, בסמוך לגופה, אינו שונה באופן מהותי ממציאת טביעת אצבע של אדם זר בדירת מגורים לאחר שנתגלה בה מעשה עבירה, ובלא שניתן הסבר סביר להימצאותה שם. מושכלות יסוד הם כי טביעת אצבע כזו מהווה ראיה מפלילה בעלת משקל רב הקושרת את בעל הטביעה לפשע בהעדר הסבר סביר מפיו השולל את זיקתו לאירוע העברייני..." (פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).
- ר' גם ע"פ 7320/06 מדינת ישראל נ' עומר הייב (22.1.2007) שם דובר במעשה שוד שבוצע על ידי שני נאשמים. הראיה המרכזית שעמדה לחובת נאשם 1 הייתה בדל סיגריה שנמצא במטע עצי פרי הנמצא סמוך לבית המתלונן. על פי עדות המתלונן השודדים ברחו לכיוון המטע לאחר השוד. בדל הסיגריה נמצא סמוך לעקבות של טרקטורון ששימש את השודדים בהגעה למקום ובמילוט ממנו. באותו מקרה הנאשם טען כי מעולם לא היה במטע ולא היה לו כל הסבר כיצד הגיע בדל הסיגריה הנושא את הדנ"א שלו למטע (להבדיל מהמקרה דנן שבו התקבלה טענת הנאשם בדבר נוכחותו האפשרית במבתר הצפוני). לאור זאת, דחה בית המשפט העליון את ערעורו והותיר את ההרשעה על כנה.
- בע"פ 6928/17 מדינת ישראל נ' יהודה אסרף (16.8.2018), דובר במקרה בו מספר אנשים חדרו למתחם כנסיה בצפון הארץ הציתו אותה וריססו על הקירות ביטויים בדבר ביעור עבודה זרה. שתי הראיות המרכזיות שעמדו לחובת הנאשם (ראובני) היו הכפפה שנמצאה ליד קיבוץ גינוסר ועליה דנ"א השייך לנאשם וכן בקבוק חלב אותו מילא הנאשם בבנזין. בחקירתו שמר הנאשם על זכות השתיקה כשעל דוכן העדים הסביר בין היתר כי באותה תקופה עבד בחברת בנייה וחקלאות ובתוך כך עשה שימוש בכפפות. בית המשפט העליון התייחס לראיית הדנ"א על הכפפה כדלקמן:
"...אחת ההבחנות שעשויות להשפיע על משקלה של הראיה, היא אם ממצא ה-DNA זוהה על-גבי חפץ נייד (כגון בדל סיגריה) או נייח (כגון חלון) (עניין מקדאד, בעמ' 231). כאשר מדובר בחפץ נייד, יש להתחשב באפשרות שהוא הוזז ממקומו והגיע בצורה כזו או אחרת לזירת העבירה. הבחנה חשובה נוספת היא בין ראיה נסיבתית שמעידה על נוכחות בזירה בזמן ביצוע העבירה, לבין ראיה שמוכיחה את הימצאותו של הנאשם בזירת העבירה במועד לא ידוע. ראיה מהסוג הראשון - כגון מחקרי תקשורת או תצלום ממצלמת אבטחה - עשויה להיות בעלת כוח שכנוע רב (ע"פ 60/12 עמר נ' מדינת ישראל, [...] בפסקה 30 (7.11.2012); ע"פ 2463/94 גגולשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 433, 445-444 (1997)); ואילו ראיה מן הסוג השני - כגון טביעת אצבע על קופסת סיגריות - בדרך כלל משאירה פתח רחב יותר לתרחישים חלופיים.