בגץ 4406/16 איגוד הבנקים בישראל (ע"ר) נ' כנסת ישראל

ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ קבע:

הנשיאה נאור –

סעיף 2(ב) לחוק קובע את מגבלת היחס, אשר יוצרת זיקה בין התגמול הנמוך ביותר המשולם לעובד התאגיד הפיננסי לבין התגמול המשולם לעובדים הבכירים. לפי הסעיף, לא ניתן לאשר התקשרות שלפיה היחס בין ההוצאות בשל תגמולים אלה גדול מ-35. סעיף 4(1) לחוק קובע את מגבלת הניכוי, לפיה תאגיד פיננסי לא יוכל לנכות כהוצאה עלות שכר השווה לכפל החריגה מתקרת התשלום שנקבעה בחוק. אין מקום להתערבות שיפוטית בהוראות סעיפים 2(ב) ו-4(1) לחוק במבט צופה פני עתיד.

נקודת המוצא היא כי בעת קיום ביקורת שיפוטית על חוקתיות חוק שחוקקה הכנסת יש לנקוט ריסון שיפוטי ניכר. כך בכלל ובפרט כאשר מדובר בחקיקה הנוגעת למדיניות כלכלית-חברתית, כבענייננו.

ניתן להניח כי מגבלת היחס פוגעת בהיבטים מסוימים של חופש העיסוק. המגבלה מקשה על מתן תגמולים בלתי מוגבלים לבכירים. בכך יש משום פגיעה באופן מימוש העיסוק של התאגידים ושל העובדים כאחד. בנוסף, מגבלת היחס עלולה לפגוע במידת מה בתחרות על עובדים מוכשרים המתקיימת בין התאגידים הפיננסיים לגופים שאינם כפופים למגבלה. יש ממש גם בטענה כי התערבות זו של המחוקק בחוזים שנחתמו וייחתמו בין התאגידים הפיננסיים לבין עובדיהם פוגעת בחופש החוזים. בנוסף לכך, מגבלת היחס מצמצמת את שיקול הדעת הנתון לתאגידים הפיננסיים לגבי אופן ניהולם. בכך היא פוגעת בפררוגטיבה הניהולית שלהם, אותה ניתן לראות כזכות הנובעת מזכות הקניין.

העותרים טענו גם לפגיעה בזכות לשוויון של התאגידים הפיננסיים ועובדיהם. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם תאגיד אכן נהנה מזכות זו, אין זה מקרה של הפליה אסורה. זאת נוכח השוני הרלוונטי בין התאגידים הפיננסיים לבין גופים אחרים, לרבות חברות ציבוריות. לתאגידים הפיננסיים תפקיד מרכזי במשק ועיסוקם העיקרי הוא ניהול כספי ציבור. כפועל יוצא מכך, הם כפופים לרגולציה קפדנית ומוטלות עליהם חובות אמון מיוחדות. ועוד לטענת המדינה, בשעת משבר עשויה הממשלה להתערב לטובת גופים אלה, גם באמצעות הקצאת משאבים. הניסיון מלמד כי כך נעשה במדינות אחרות.

גם בהנחה שנפגעו זכויות חוקתיות, הרי שיש לבחון אם הפגיעה היא בהתאם לדרישותיה של פסקת ההגבלה. ביסוד מגבלת היחס עמדה תכלית של צמצום פערים תוך הגשמת עקרונות של צדק חלוקתי. בנוסף, תכליתה הייתה להגן על כספי הציבור המנוהלים ע"י התאגידים הפיננסיים, בהתאם להנחה כי עשויה להיות לכך השפעה על יציבות כלל המשק. מובן כי תכליות אלה הן ראויות. ויודגש, המחוקק בחר את בחירתו הערכית בסוגיה, ואל לביהמ"ש להתערב בבחירה זו כל עוד היא אינה מבטאת השקפה בלתי לגיטימית או חוקית. כפי שנפסק, ביהמ"ש בוחן את חוקתיות החוק, לא את תבונתו.