בנסיבות הענין, ולאור השיקולים שנימנו, נראה כי ראוי ליתן רשות ערעור בענייננו, ולבחון במסגרת ערעור אם ראוי להיענות לבקשת המבקשים לבטל את פסק הדין קמא מכל וכל.
הדיון בערעור
דין הערעור להידחות.
- נניח לצורך ענייננו כי, אכן, המבקשים, אברהם חזן והשותפות, לא זומנו כדין להליך העיקרי בתובענה, גם אם כנגד הנחה עובדתית זו נטענו טענות שונות שאינן זניחות כלל במשקלן. השאלה המהותית היא האם קביעות פסק הדין, על רקע ההחלטה השיפוטית הנוספת לפיה פסק הדין אינו מהווה מעשה בית דין כלפי מבקשים אלה, מהוות פגיעה בזכויותיהם הדיוניות, המצדיקה את ביטולו. המסקנה המתבקשת לכך היא בשלילה.
- קביעות פסק הדין העיקרי בנויות על שני נדבכים עיקריים: האחד – קביעה עקרונית לפיה חוזה המכר הינו חוזה תקף, ואין מדובר בעיסקה פיקטיבית. השני – כי יתרת התמורה שנטען כי הרוכשים חבים, למוכרים הינה בבחינת זכות שבלאו הכי התיישנה בידי המוכרים, ולכן המערערים אינם יכולים להיפרע את החוב הפסוק העומד לזכותם מהזכות החוזית ליתרת התמורה הנתונה למוכרים.
- אשר לנדבך הראשון – האחים חזן - הן חנניה חזן, שהופיע כעד במשפט, והן אברהם חזן – הוא המבקש, הביעו תמיכה מלאה בקביעה העקרונית והעיקרית של בית משפט קמא לפיה עיסקת המכר היא עיסקה אמיתית ולא פיקטיבית. הדבר עולה מעדותו של חנניה במשפט, וכן מנוסח בקשתו של אברהם לביטול פסק הדין. לפיכך, נדבך זה של פסק הדין לא רק שאינו פוגע במבקשים, אלא משתלב באופן מלא עם עמדותיהם ביחס לחלק זה של היחסים החוזיים בינם לבין הרוכשים.
- אשר לנדבך השני – נדבך זה נוגע למערכת היחסים הכספית שבין המוכרים לרוכשים, שלא נדונה ולא הוכרעה. בהקשר לכך קבע בית משפט קמא כי תביעה אפשרית מצד המוכרים ליתרת התמורה החוזית התיישנה כביכול, ולכן המערערים אינם יכולים לשים ידם על זכות חוזית זו כדי לממש מתוכה את פרעון נשייתם. השארת קביעה זו בתוקפה עלולה היתה, אכן, לפגוע בזכויותיהם הדיוניות של המבקשים, משההנחה הטמונה בה היא כי תביעת המוכרים ליתרת המחיר החוזי התיישנה, אך זאת בעוד הן לרוכשים והן למוכרים (והמבקשים בכללם) לא ניתן יומם לטעון בענין יתרת התמורה החוזית, וממילא אף נמנע מהם לברר הגנות הקשורות לכך, והגנת התיישנות בכלל זה. לקושי זה יש תשובה כפולה: ראשית, בית משפט קמא עצמו הורה בהחלטתו בבקשה לביטול פסק הדין כי קביעות פסק הדין לא יחייבו את המבקשים כמעשה בית דין ביחס לכל הטענות והעילות העומדות להם כלפי הרוכשים. משמע, כי מערכת היחסים החוזית – כספית נותרה מבחינת המבקשים פתוחה לבירור ולהכרעה שיפוטית. שנית, בעקבות טענתם החלופית של המערערים בערעור על פסק הדין העיקרי הנוגעת לזכותם לשים יד במסגרת הליך זה על יתרת התמורה החוזית המגיעה למוכרים, הצעתי לבטל את קביעת בית משפט קמא ככל שהיא מתייחסת לסוגיית התמורה החוזית ולהתיישנות תביעת המוכרים ליתרת התמורה. משקביעה זו נשמטת מפסק הדין קמא, ממילא נותר פסק הדין העיקרי בלא כל קביעה שהיא ביחס למערכת הכספית החוזית בין המוכרים לרוכשים, ומכלול השאלות הקשורות לנושא זה, ואף טענות הגנה העשויות לעלות בהקשר לכך, נותרות פתוחות לבירור ולהכרעה בהליך אחר.
- אין לקבל את טענת המבקשים לפיה נגרם להם עוול בכך שלא ניתן להם להתגונן כנתבעים בהליך העיקרי לסעד הצהרתי שיזמו הרוכשים בטענה שאין להיענות למתן סעד זה בשל אי תשלום יתרת המחיר החוזי על ידי הרוכשים, וכי אילוצם לפתוח בתובענה כתובעים בהליך יזום על ידם בענין יתרת התמורה כאמור עלול להכשילם בשל טענת הגנה בגין התיישנות, שצפוי כי תטען כלפיהם מפי הרוכשים. גם אילו היו המבקשים נוטלים חלק פעיל בהליך התובענה העיקרית, עילות התובענה היו נותרות כפי שנתגבשו במקורן על ידי הרוכשים, ואלה לא כללו סעדים בענין המערכת הכספית בין הצדדים. גם אילו נטען באותו הליך על ידי המוכרים כנגד הרוכשים כי אין להעניק להם סעד הצהרתי כל עוד לא שלמו את יתרת המחיר החוזי, גם אז – המענה האפשרי לכך היה כי הנושא הכספי שבין המוכרים לקונים אינו חלק מנידני ההליך, ואותו יש לברר בהליך אחר, שהרי מוקד התובענה לסעד הצהרתי נעוץ ביחס שבין הזכויות שביושר של הקונים לעומת זכות נושי המוכרים לעיקול מאוחר של הנכס. אולם אפילו היה בית המשפט קמא רואה לנכון לדון במסגרת הליך זה גם במערכת הכספית בין המוכרים לקונים בגידרה של טענת המוכרים כי יש למנוע מתן סעד הצהרתי לרוכשים כל עוד לא שלמו את יתרת המחיר החוזי, גם אז היה מקום לבחון את טענות המוכרים ואת טענות ההגנה של הרוכשים בתגובה להן, על פי מהותן כטענות "תביעתיות" או כטענות "הגנתיות", בלא קשר לשאלת מעמדם הטכני של הצדדים הטוענים כתובעים או כנתבעים. כבר נפסק, כי מעמדם הדיוני-טכני של הצדדים כתובעים או כנתבעים אינו משנה את אופיין של הטענות המושמעות מפיהם, שיש לבחון אותן על פי תוכנן לצורך סיווגן כטענות תביעה או כטענות הגנה, וטענות בענין התיישנות בכלל אלה (לענין זה ראו רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פסקה 24 לפסק דינה של השופטת ברלינר, ופסקה 3 לפסק דיני (לא פורסם, 20.6.2010) [פורסם בנבו] ).