אינני סבור כי היעדרו של ההסכם בין הלקוח לבין פפרסטון מהראיות שהגישה התביעה יש בו כדי להוביל לזיכוי הנאשם, זאת מאחר ובפני בית המשפט ראיות מספקות ברמה הנדרשת להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו. הדברים אמורים בפרט לאור טענת הנאשם לגבי הכח הפוטנציאלי של ההסכם, שלעמדתו היה בו להוכיח כי הלקוח הוא בעל החשבון, כי הלקוח שולט בכסף, וכי הוא (הנאשם) אינו צד למערכת היחסים החוזית. אכן, הנאשם אינו בעל החשבון והוא לא צד להסכם, אולם הנחות אלו לא משמיטות את הטענה מתחת למצגים המטעים. האישום המיוחס לנאשם עניינו הצגת מצגים ללקוחות במספר מישורים ובכללם במישור הסיכונים. הטענה איננה מה המצגים שהציגה פפרסטון, אלא מה המצגים שהציג הנאשם בפני הלקוחות. גם אם אניח לטובת הנאשם כי ההסכם כלל אזהרות לגבי הסיכונים בחשבון (כפי שלמשל השאלון הציג), הרי אין בכך כדי לגרוע מהאחריות לגבי המצגים שהנאשם עצמו הציג.
- האישום השני - ניהול תיקי השקעות ללא רישיון
- באישום השני מיוחסות לנאשם עבירות של ניהול תיקים ללא רישיון לפי סעיף 2(ב) בשילוב סעיף 39(א)(1) לחוק הייעוץ, וכן עבירות של הצעה למתן שירותי ניהול תיקים ללא רישיון לפי סעיף 3א בשילוב סעיף 39(ב)(12) לחוק הייעוץ.
- העבירות בהן מואשם הנאשם הן על חוק הייעוץ. בטרם נסקור את ההוראות הרלוונטיות, נעמוד על תכליותיו של החוק:
"נוכח התפתחות שוק ההון בישראל נועד החוק המוצע להסדיר את העיסוק בניהול תיקים וביעוץ השקעות, הן מבחינת הכישורים של מי שיורשו לעסוק ביעוץ ובניהול תיקים והן לענין היחסים בין היועצים ומנהלי התיקים לבין לקוחותיהם, לרבות דרכי פעולה בתחום העיסוק, חובת נאמנות, חובת זהירות ומניעת ניגודי עניינים" (הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה-1995, ה"ח 2320, עמ' 92).
בתיק בית דין גבוה לצדק 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367 (1997), עמד בית המשפט העליון על תכליותו של חוק הייעוץ וציין כי החוק נועד להבטיח מתן שירותי ניהול תיקי השקעות על ידי גורמים כשירים ובעלי רמה מקצועית נאותה, וכן לספק הגנה על ציבור המשקיעים, תוך הגברת השתתפותם בשוק ההון; ואלה הדברים (עמ' 391-390):
" התכלית המונחת ביסוד חוק תיקי השקעות הייתה להסדיר את העיסוק בניהול תיקים (ובייעוץ השקעות - עניין שאינו עומד בפנינו). הצורך להסדיר תחום זה בא בשל ההתפתחות הרבה שחלה בשנים האחרונות בשוק ההון בישראל. התפתחות זו הביאה בעקבותיה לריבוי אפשרויות ההשקעה הפתוחות בפני המשקיעים ולהתעניינותם הגוברת בתחום זה. נוצר מצב, שבו ציבור המשקיעים נזקק יותר ויותר להדרכה וייעוץ, תוך העברת הניהול של תיקי ההשקעות למומחה לדבר. היעדר הסדר יצר מציאות, שבה גורמים שאינם עונים לדרישות מינימליות של התאמה וכשירות פעלו בתחום ניהול תיקי ההשקעות. היעדר מערכת רישוי הביא לידי כך, כי גם אם מנהל תיקי השקעות נכשל בתפקידו, הוא יכול להמשיך בו ללא הפרעה [...]. מטרת החוק להבטיח, שהשירות של ניהול תיקי השקעות יהיה מהימן ומכוון להיטיב עם הלקוח. תכליתו של החוק להביא לידי כך שהשירות של ניהול תיקי השקעות יינתן על-ידי גורם כשיר ובעל השכלה ורמה מקצועית נאותה. החקיקה נועדה להגן גם, בין היתר, על ציבור של משקיעים 'לא מתוחכמים' השמים מבטחם במנהלי תיקים. ההגנה על האינטרס של המשקיעים נועדה אף להגביר את השתתפותם בשוק ההון, אשר גודלו וחוסנו הינם אינטרס כלכלי של המדינה[..]".
- העבירות המיוחסות לנאשם הן לפי סעיף 39 לחוק הייעוץ, אשר פותח את פרק ח' לחוק שעוסק בעונשין ומגדיר כעבירה פלילית הפרה של חלק מן החיקוקים הקבועים בחוק הייעוץ עצמו. בסעיף 39 קיים מדרג של חומרה: סעיף 39(א) קובע עונש של מאסר שנתיים או קנס פי חמישה מן הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין להפרות שפורטו בו, ואילו סעיף 39(ב) קובע עונש מאסר של שנה או קנס פי חמישה מן הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין (ובמקרה של תאגיד כפל הקנס) לעבירות פחות חמורות. הנאשם מואשם בעבירה לפי סעיף 39(א)(1) וכן בעבירה לפי סעיף 39(ב)(12) לחוק הייעוץ.
- סעיף 39(א)(1) לחוק הייעוץ מתייחס למי ש"עסק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות או בניהול תיקי השקעות, בלי שיש בידו רשיון, בניגוד להוראות סעיף 2(א) עד (ב1)".
סעיף 2(ב) לחוק שהוא הרלוונטי לענייננו קובע כלהלן: