הובהר בנוהל כי על ארגוני הסיוע שנרשמו במשרד הרווחה על פי הנוהל הישן, להגיש בקשה מלאה לרישום בהתאם לנוהל החדש עד ליום 9.9.2025 (סעיף 10.5 וסעיף 3.8 לנוהל), תקופה שהוארכה בהמשך עד ליום 31.12.2025; כי הצוות ידון בבקשות שהוגשו באופן מלא ותקין בלבד (סעיף 6.1 לנוהל); וכי עם פקיעת רישומו של ארגון, יהא עליו להוציא את עובדיו מאזור יהודה ושומרון, רצועת עזה ומדינת ישראל בתוך 60 יום (סעיף 8.4 לנוהל).
- העותרים מיאנו להשלים עם דרישת המידע, ופנו למשיבים, באופן עצמאי ובאמצעות העותרת, בבקשה להגיע להסדר שיאפשר את המשך פעילותם מבלי להעמיד אותם, לטענתם, בסיכון להפרת חובותיהם לפי דיני הגנת הפרטיות במדינות מושבם. הצוות הבין-משרדי עמד על השלמת המידע החסר, תוך שהודגש כי המידע נדרש משיקולים ביטחוניים, והובטח כי המידע שיתקבל יאוחסן ויעובד בהתאם לחוק הגנת הפרטיות ותקנותיו. משלא נמסר המידע, קיבל כל אחד מן הארגונים העותרים, ביום 30.12.2025, הודעה על פקיעת רישומו כארגון סיוע בין-לאומי בהתאם לנוהל הישן ביום 31.12.2025. בהודעות צוין כי על הארגונים להפסיק את פעילותם ולהוציא את עובדיהם משטחי מדינת ישראל, וכן מאזור יהודה ושומרון ורצועת עזה, בתוך 60 ימים. לצד זאת הובהר, כי ככל שהארגון מעונין ברישום בהתאם לנוהל, עליו להגיש בקשה מלאה בהקדם האפשרי. לאחר שניסיון נוסף של חלק מן העותרים לנהל דיאלוג עם המשיבים במטרה להימנע ממסירת המידע לא צלח, הוגשו העתירות דנן.
תמצית טענות העותרים
- העתירות מופנות כלפי שתי דרישות של המשיבים השלובות זו בזו. האחת היא דרישת המידע שבסעיף 5.1(8) לנוהל, אשר כאמור מחייבת את ארגוני הסיוע למסור למשיבים פרטי זיהוי ודרכי קשר של עובדיהם, לרבות של עובדיהם הפלסטינים; והשנייה היא אופן יישומו של סעיף 8.4 לנוהל, שלפיו פקיעת רישומו של ארגון - לרבות בשל אי‑עמידה בדרישת המידע - תגרור את הפסקת פעילות הארגון והוצאת עובדיו משטחי המדינה והאזור. העותרים טוענים כי דרישות אלה לוקות בחוסר סמכות, עומדות בסתירה לחובות המוטלות עליהם במדינות מוצאם בהיבט הגנת הפרטיות, ואף עומדות בניגוד לעקרונות המשפט ההומניטרי הבין-לאומי.
- במישור הסמכות נטען, כי המשיבים חרגו מגדר סמכותם כאשר הורו, הלכה למעשה, על הפסקת פעילותם האזרחית של ארגוני הסיוע בשטחי הרשות הפלסטינית. לטענת העותרים, פעילות זו חוסה תחת האוטונומיה המוענקת לרשות הפלסטינית בהסכם הביניים הישראלי‑פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (1995) (להלן: הסכם אוסלו). בהקשר זה מפנים העותרים לנספח III להסכם, המעביר לאחריות הרשות הפלסטינית תחומים אזרחיים רבים ובכללם רישום עמותות וארגוני סיוע, וכן לדין באזור, הוא חוק העמותות הפלסטיני משנת 2000, המסדיר את רישומן של עמותות זרות. לגישתם, המשיבים נעדרי סמכות להתערב ברישומם וברישוי פעילותם של ארגוני סיוע בשטחי הרשות; והוראתם, שלפיה פקיעת הרישום בישראל תוביל להפסקת פעילות הארגונים ולהוצאת עובדיהם משטחי הרשות, משוללת סמכות. עוד סבורים העותרים כי החלטת ממשלה 2542, אשר התוותה את גבולות הגזרה, לא הסמיכה את הצוות הבין-משרדי להורות על הפסקת פעילותם של ארגוני הסיוע, וכי עיון בלשון סעיף 8.4 לנוהל מלמד כי לכל היותר מדובר בהסמכה להוצאת עובדים זרים מן האזור ומרצועת עזה, ולא בסמכות להפסקת פעילות הארגון או סגירת משרדיו.
בגדרה של תשובה לתגובתם המקדמית של המשיבים (שהוגשה מבלי שניתנה לכך רשות, ועל כך בהמשך), החריפו העותרים את טענותיהם וטענו, להעדר סמכותו של הצוות הבין-משרדי, היונק סמכותו מהחלטת ממשלה בלבד, לדרוש את המידע - משהחלטת ממשלה אינה יכולה לשמש מקור נורמטיבי עצמאי לפגיעה בזכויות יסוד. לשיטתם, דרישת המידע - הכרוכה בפגיעה בזכות החוקתית לפרטיות של עובדי הארגונים - אינה יכולה להישען על החלטת ממשלה בלבד, ומשלא עוגנה בחקיקה ראשית הרי שהיא לוקה בחוסר סמכות.
- העתירות תוקפות את הנוהל במישור נוסף - מישור הפגיעה בפרטיות והיחס לרגולציית הגנת המידע האירופית (להלן: GDPR או הרגולציה האירופית), לה כפופים מרבית הארגונים העותרים לנוכח מקום מושבם. לשיטתם, כפיפותם זו מונעת מהם לעמוד בדרישת המידע, שכן מסירת פרטי עובדיהם למדינת ישראל מהווה "העברה בין-לאומית" של נתונים אישיים למדינה שלישית, באופן העלול להפר את הוראות ה‑GDPR ולהעמידם בפני סנקציות משמעותיות - קנסות מנהליים, צווי הפסקת עיבוד נתוני עובדיהם ותביעות אזרחיות מצד עובדים. העותרים מכירים בכך שפרק V ל-GDPR מאפשר העברת נתונים אישיים אל מדינה שאינה חברה באיחוד האירופי, ככל שקבעה הנציבות האירופית כי אותה מדינה מבטיחה רמת הגנה שוות ערך במהותה (תאימות); ואף מודעים לכך שאכן ניתנה לישראל החלטת תאימות כאמור בשנת 2011 שאושררה בשנת 2024 (להלן: החלטת התאימות). ואולם, לטענתם, דרישת המידע בענייננו "חורגת באופן קיצוני" מגבולות החלטת התאימות, הן במובן הטריטוריאלי, שעה שההכרה בתאימות מוגבלת לשטחי מדינת ישראל ואינה משתרעת על אזור יהודה ושומרון ורצועת עזה; הן במובן המהותי, שעה שהמידע מבוקש לצורך ביצוע "בדיקת נאותות" (Vetting) לעובדי הארגונים הכרוכה בעיבוד שאינו אוטומטי אלא ידני, המבוצע על-ידי בני אדם חלף מערכת ממוחשבת, באופן שחורג אף הוא מגדרי התאימות שניתנה לישראל.
עוד נסמכים העותרים (גם זאת בגדר התשובה לתגובה שהגישו מבלי שניתנה לכך רשות), על מכתב מהנציבות האירופית ועל ניירות עמדה של הרשויות המוסמכות הרלוונטיות בנורבגיה ובהולנד שלפיהן, כך לפי הנטען, דרישת המידע חורגת מעקרונות מרכזיים המעוגנים ברגולציה האירופית, כגון עקרונות של הגינות, שקיפות, מזעור מידע וצמידות המטרה. בפרט נטען, כי קיים קושי ממשי במתן הסכמה להעברת המידע. בהמשך לכך מלינים העותרים על כך שהמשיבים לא הציגו נימוק קונקרטי לנחיצות איסוף המידע במתכונתו הרחבה, וסבורים כי אין קשר רציונלי בין הדרישה לבין התכלית הביטחונית המוצהרת; כי ניתן להשיג את אותה תכלית באמצעים פוגעניים פחות, ובפרט באמצעות מנגנוני הסינון הפנימיים שמפעילים הארגונים עצמם (ראיונות, בדיקת רקע, הצלבת שמות אל מול רשימות סנקציות בין-לאומיות); וכי הפגיעה העמוקה בפעילות הסיוע לאוכלוסייה המקומית עקב הפסקת פעילות הארגונים עולה לאין שיעור על התועלת הביטחונית הנטענת.
- המישור השלישי והאחרון עליו נסמכים העותרים, הוא חובות מן המשפט הבין-לאומי. העותרים טוענים כי הדרישה למסירת פרטי העובדים עומדת בניגוד לעקרונות של המשפט הבין-לאומי ומפנים לסעיף 59 לאמנת ג'נבה הרביעית (להלן: אמנת ג'נבה או האמנה), המעגן את החובה לאפשר את פעילות הסיוע של הארגונים ולהקל עליה; וכן לסעיף 63 לאמנה האוסר התערבות במבנה הארגוני באופן שיפגע ביכולת הארגונים להעניק סיוע. לדידם, כפיפת פעילותם לתנאי רישום ישראלי המותנה במסירת פרטי עובדיהם לרשויות, והוראת המשיבים על הפסקת פעילותם ככל שלא ייענו לכך, פוגעות בעקרון הניטרליות של הארגונים, יוצרות זיקה מבנית בינם לבין מנגנוני השלטון של אחד הצדדים לסכסוך, ומסכלות את תכלית הסיוע ההומניטרי. כן נטען כי דרישות המשיבים נגועות בחוסר סבירות והיעדר מידתיות. ולבסוף מדגישים העותרים את השלכותיו המעשיות של הנוהל: לשיטתם, הדרישה להפסקת פעילותם ברצועת עזה ובאזור יהודה ושומרון משמעה צמצום דרמטי של פריסת הסיוע ההומניטרי בעת שבה מצוקת האוכלוסייה הגיעה לשיא, באופן שאינו מתיישב עם חובותיה של ישראל לפי דיני העימות המזוין והמשפט הבין‑לאומי ההומניטרי.
תמצית טענות המשיבים
- המשיבים סבורים כי דין העתירות להידחות, הן מטעמים דיוניים הן לגופן. במישור הדיוני נטען, כי נפל שיהוי משמעותי בהגשת העתירות, שעה שהנוהל פורסם ביום 9.3.2025 וההחלטה בעניינם של העותרים התקבלה ביום 30.12.2025, וחרף זאת הוגשו העתירות רק בשלהי חודש פברואר 2026. עוד נטען לחוסר ניקיון כפיים מצד העותרים שהגישו עתירותיהם על יסוד תשתית עובדתית חסרה ותוך העלמת עובדות מבית המשפט, בהן העובדה שארגוני סיוע רבים הרשומים במדינות האיחוד האירופי, לרבות כאלה החברים בעותרת, נענו לדרישת המידע.
לגוף העתירות טוענים המשיבים, כי הנוהל ועבודת הצוות נשענים על החלטת הדרג המדיני בדבר הצורך להסדיר, משיקולי מדיניות חוץ וביטחון לאומי, את רישומם של ארגוני סיוע בין‑לאומיים הפועלים באזור ואת כניסת עובדיהם לישראל. הם מדגישים כי מדובר בתחום המצוי בליבת שיקול הדעת של הרשות המבצעת, במיוחד משעה שההסדר נוגע ישירות לנושאי מדיניות חוץ וסוגיות ביטחוניות רגישות, ולפיכך מרחב ההתערבות השיפוטית בו מצומצם.
- במישור הסמכות טוענים המשיבים, כי הנוהל אינו יוצר סמכות חדשה אלא משנה את אופן מימושה של סמכות קיימת. לדבריהם, גם בעבר נדרשו ארגוני סיוע לרישום מול משרד הרווחה כתנאי לרישוי פעילותם ולקבלת אשרות לעובדיהם, מבלי שהדבר עורר קושי. ההסדר החדש מעביר את מרכיב הרישום וההמלצה ממשרד הרווחה אל הצוות בין‑משרדי המאגד גם גורמי ביטחון, אך אינו משנה את נקודת המוצא שלפיה פעילות הארגונים כרוכה באישור ישראלי. זאת, משעה שעל בסיס אישור זה רשאים הארגונים לבקש בקשות פרטניות הדרושות לפעילותם, בהן בקשות לאשרות שהיה ועבודה לעובדיהם הזרים או בקשות להעברת משלוחי סיוע לאזור יהודה ושומרון ורצועת עזה דרך מעברי הגבול הישראליים. עוד הפנו המשיבים לסמכות שר הפנים בכל הנוגע לכניסה ושהיה בישראל. לפיכך, לשיטתם, גם אם בתחום המשפט הפנימי מוסמכת הרשות הפלסטינית לרשום את הארגונים, אין בכך כדי לגרוע מסמכותה של מדינת ישראל להפעיל את סמכויותיה בשערי המדינה, כמו גם בהתייחס לבקשותיהם הפרטניות של הארגונים.
- אשר לטענות בדבר הפגיעה בזכות לפרטיות והסתירה הלכאורית עם ה‑GDPR, המשיבים מודים כי במסירת פרטי הזיהוי של עובדי הארגונים טמונה פגיעה מסוימת בפרטיותם, אך לשיטתם מדובר בפגיעה מוגבלת ומידתית, הנדרשת לצורך תכלית ביטחונית מן המעלה הראשונה - מניעת השתלטותם של גורמי טרור על אמצעי הסיוע ההומניטרי. המשיבים סבורים כי אין יסוד לטענת העותרים בדבר "מלכוד נורמטיבי" מול הדין האירופי: הם מפנים לכך שארגונים רבים הכפופים ל‑GDPR ניאותו למלא את דרישת המידע והעבירו לרשויות את הפרטים הנדרשים, וכן להחלטת התאימות של נציבות האיחוד האירופי, שלשיטתם חלה על העברת מידע למערכות מחשוב ממשלתיות בתחומי מדינת ישראל. בהקשר זה הם מדגישים, כי המידע מועבר לרשויות ישראליות אזרחיות באמצעות מערכות ממוחשבות, וכי החלטת התאימות מתייחסת במפורש לעיבוד אוטומטי של נתונים במאגרי מידע. עוד טוענים המשיבים כי העיבוד המבוקש תואם את ה-GDPR, וכי ממילא ישראל אינה כפופה לרגולציה האירופית. מעבר לכך, הם מפנים למעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות ולדיני הגנת הפרטיות בדין הישראלי, וטוענים כי אלה מספקים הסדר מאוזן המבטיח את עיבוד הנתונים באופן מוגבל, מאובטח ומפוקח - לרבות רישום המאגר והרישוי הנדרש מאת הרשות להגנת הפרטיות.
- לבסוף, דוחים המשיבים את טענות העותרים במישור המשפט הבין-לאומי. נטען כי באזור יהודה ושומרון פועלת מדינת ישראל בהתאם לדיני התפיסה הלוחמתית. כן נטען כי הוראות אמנת ג'נבה, המסדירות את החובה לספק את צרכיה החיוניים הבסיסיים של האוכלוסייה, מבהירות כי למפקד הצבאי נתונה הסמכות לפקח על ארגוני הסיוע ולהבטיח כי אלה אכן פועלים למטרות הומניטריות. לפיכך נטען, כי אין באמנה כדי לכבול את ידיהם של המשיבים ולחייבם לפעול עם כל ארגון המבקש זאת, מבלי לוודא כי אין בו כדי לסכן את הביטחון והסדר הציבורי באזור. אשר לרצועת עזה, הודגש כי החובות החלות על מדינת ישראל ביחס לרצועת עזה נגזרות מדיני העימות המזוין, אשר מכירים בזכותה של ישראל לפקח על הסיוע ההומניטרי ועל הארגונים הפועלים להעברתו כדי להבטיח שאין בכך כדי לפגוע במאמץ הלחימתי.
ההליך
- להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 27.2.2026 ניתן צו ארעי (השופטת ד' ברק-ארז) לפיו התנאים שחלים על העותרים בעת הגשת העתירות יעמדו בתוקפם עד למתן החלטה אחרת, מבלי שיהיה בכך כדי לשנות את המצב הקיים או להקנות זכויות נוספות. אוסיף כי ביום 23.3.2026 התקיים דיון לפנינו, במסגרתו שטחו הצדדים טענותיהם. בתום הדיון, הצענו לעותרים כי העתירות יידחו, תוך שתינתן להם שהות למלא אחר דרישת המידע בהתאם לנוהל. העותרים הודיעונו כי הם עומדים על עתירותיהם, ומכאן הצורך בהכרעתנו.
דיון והכרעה
- בפתח הדברים אציין, כי לא ניתן שלא להידרש לשיהוי הכבד שדבק בהגשת העתירות ולהתנהלותם הדיונית של העותרים. אף שהנוהל שבמוקד הדיון פורסם עוד בחודש מרץ 2025, תוך שהועמד לרשות הארגונים פרק זמן של תשעה חודשים כדי להיערך ליישומו, בחרו העותרים להמתין עד לדקה ה-90 ממש, ימים ספורים לפני המועד האחרון שנקבע להפסקת פעילותם, כדי לעתור; ואילצו את בית משפט זה להכרעה בנסיבות של דחיפות שיצרו במו ידיהם. התנהלות זו, המבקשת לכפות על בית המשפט הכרעה, לרבות מתן צווים ארעיים, בסד זמנים דוחק, אינה ראויה, וחסד נעשה עם העותרים עת ניתן להם הצו הארעי חרף מחדלם הדיוני.
- עוד שומה עלינו להידרש למחדל דיוני נוסף של העותרים. בעוד שבעתירה (המתוקנת) נכללו טענות סמכות משניות, הרי שדווקא טענת הסמכות העקרונית והמרכזית, שלפיה המשיבים נעדרי סמכות לפגוע בזכות לפרטיות של עובדי הארגונים ללא הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית, נולדה לראשונה בתשובה לתגובה המקדמית שהגישו העותרים. מדובר בכתב טענות הנושא על נספחיו כ-130 עמודים, שהוגש ללא נטילת רשות ביום 22.3.2026, ערב הדיון בעתירה, באופן שלא הותיר למשיבים הזדמנות להשיב לו. ויוטעם, סדרי הדין בבית משפט זה אינם בבחינת כללים טכניים גרידא; הם נועדו להבטיח את תקינות ההליך, שמירה על עקרונות הצדק הדיוני ועל זכותו של בעל דין להשיב לטענות המועלות נגדו. סטייה מהם, בדרך של העלאת טענות משפטיות חדשות בשלבים מתקדמים, פוגעת ביכולתו של המשיב להתגונן כראוי (וראו: ערעור עתירה/תובענה מנהלית 9317/05 משאבות השלום בערעור מיסים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "יזרעאלים", פסקה 21 [נבו] (26.10.2010)). מדובר אפוא בשינוי חזית פסול המצדיק כשלעצמו את דחיית הטענות על הסף; ובצדק התקוממו על כך ב"כ המשיבים במהלך הדיון שנערך לפנינו. חרף זאת, ולמען שלמות התמונה המשפטית, מצאתי להידרש לעיקר הטענות שעלו במסגרת כתב טענות זה. ניגש אפוא לבחינת הטענות לגופן.
- בטרם נצלול לנבכי הטענות, יש לתחם את גדרי המחלוקת המונחת לפתחנו. העתירות שלפנינו אינן מכוונות נגד נוהל הרישום בכללותו, אלא ממקדות חיציהן בהוראה אחת של הנוהל - דרישת המידע הקבועה בסעיף 5.1(8) לנוהל, וההשלכות הנובעות מאי-עמידה בה. הוראה זו מורה לארגון המבקש להירשם בישראל כארגון סיוע הומניטרי בין‑לאומי, למסור את רשימת עובדיו המעורבים בניהול וביישום בפועל של תכנית העבודה, תוך שהיא מגדירה את פרטי המידע הנדרשים ביחס לכל עובד: "שמות מלאים, מספרי דרכון (לזרים) מספר ת"ז (עבור עובדים פלסטינים) ודרכי קשר". העותרים מציינים בעתירתם כי פעלו בהתאם לנוהל החדש והגישו בקשות לרישומם כארגון סיוע בו סיפקו את מכלול הפרטים והמסמכים הנדרשים, למעט דרישת המידע. לפיכך, הדיון שלהלן, במישור סמכותם של המשיבים לדרוש את המידע, במישור הפגיעה הנטענת בזכות לפרטיות, ובמישור הדין הבין-לאומי, ייערך כולו אך בראי תקיפתה של הוראה זו.
- ארגוני הסיוע, שאין חולק על חשיבות פעילותם, נוטעים את טענותיהם במישור הסמכות, בהיבטים הקשורים בסמכויותיה ובמעמדה של הרשות הפלסטינית באזור. ואולם, דומה כי הגרעין המשפטי הניצב במוקד המחלוקת נוגע, הלכה למעשה, לסמכותה הריבונית של ממשלת ישראל בכלל, ושל שר הפנים בפרט (להלן גם: השר), להסדיר את שערי הכניסה למדינת ישראל, בין היתר על בסיס שיקולים ביטחוניים ומדיניים של המדינה.
- כדי לעמוד על מנגנון הפעולה המדויק של הנוהל, נשוב ונזכיר כי הוא מעגן הליך מינהלי דו-שלבי. בשלב הראשון, נבחנת כאמור הבקשה לרישומו של הארגון עצמו, במטרה לוודא כי מדובר ב"ארגון סיוע הומניטרי בין לאומי לא ממשלתי שעיקר פעילותו היא מול תושבים פלסטינים במטרה לסייע לרווחתם" (סעיף 3.1 לנוהל), וכי לא מתקיימים בעניינו שיקולים ביטחוניים ואחרים המונעים את רישומו. השלב השני מתייחס פרטנית למתן אשרות לעובדיו הזרים של הארגון, כאשר בהתאם לקבוע בסעיף 5.2 לנוהל, בקשה למתן המלצה חיובית לעובד זר תוגש "לאחר שיאושר הארגון בו הוא עובד". משמעות הדברים היא, שאישור ארגון סיוע ורישומו מהווים תנאי סף הכרחי לבחינת בקשות לאשרות עבור עובדיו, ועל גבי פלטפורמה זו ניתן להגיש את הבקשות הפרטניות. בתום השלמת שני שלבים אלו וקבלת המלצה חיובית מהצוות הבין-משרדי, יכול הארגון לפנות לרשות האוכלוסין וההגירה לקבלת אשרות שהיה ועבודה עבור עובדיו, בקשות המעוגנות בהיותם עובדי ארגון סיוע בין-לאומי.
- דרישת המידע מהווה אפוא חלק מן השלב הראשון בהליך זה, במסגרתו מבקש הצוות הבין-משרדי לערוך היכרות בסיסית עם עובדיו של הארגון המבקש, זאת כדי לאפשר "בדיקת נאותות" ולגבש עמדה מקצועית וביטחונית על הארגון בכללותו. ואולם, קבלת המידע בשלב הראשון מניחה את התשתית העובדתית שעל בסיסה מופעלת סמכותו של השר בשלב השני - עת נבחנות בקשותיהם הפרטניות של עובדיהם הזרים של הארגונים למתן אשרות. הליך הרישום אינו מטרה בפני עצמה המנותקת מהקשרה, אלא מהווה את השער המינהלי שדרכו פוסע הארגון לקראת בחינת בקשותיו הפרטניות. לפיכך, סמכות הצוות הבין-משרדי לדרוש את המידע נגזרת מסמכותו של שר הפנים לקבוע מי יוכל להיכנס בשעריה של המדינה, שכן לא ניתן לצפות מהרשות להפעיל שיקול דעת מושכל באשר למתן אשרות לעובדיו של ארגון סיוע הומניטרי, מבלי שתעמוד תחילה על טיבו וזהותו של הארגון כארגון הומניטרי שאינו מסכן את ביטחונה של מדינת ישראל והאזור (ועל סמכויות המדינה הכרוכות באיסוף מידע באופנים שונים בקשר לכניסת זרים לתחומי המדינה ראו: מיכאל בירנהק ועמרי רחום-טוויג פרטיות מידעית 159 (2026) (להלן: בירנהק ורחום-טוויג)).
- 00סמכות זו מעוגנת בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק או חוק הכניסה לישראל), והיא נובעת מאופייה הריבוני של המדינה. בבסיסה מושכלות היסוד לפיהן אין לזר זכות קנויה להיכנס לישראל. כפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה, "שיקול-הדעת הנתון לשר הפנים בכל הקשור למתן היתרי כניסה ורשיונות ישיבה בישראל הוא רחב עד מאוד, והוא מבטא את אופייה הריבוני של המדינה, בקביעתה מי יבוא בשעריה, ולמי לא יותר להיכנס ולשבת בה" (בית דין גבוה לצדק 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, פ"ד סד(3) 122, 152 (2011)). ריבונות זו משמעה פיקוח ושליטה אפקטיביים על הבאים בשערי המדינה. דרישה לפרטים בסיסיים של פעילי הארגון, היא למעשה זהותו של הארגון, אינה אפוא גחמה בירוקרטית, אלא דרישת סף שנועדה לשלול סיכון הנשקף מן הארגון. כך, למשל, העסקתו של פעיל טרור או של מי המקיים קשרים עם פעילי טרור על-ידי הארגון, עשויים ללמד על סיכון הנשקף מן הארגון. כך גם מעורבות של הארגון או פעיליו בפלילים. סמכות השר מאפשרת אפוא למדינה לממש את חובתה להגן על ביטחון המדינה והציבור. לצורך כך, מסמיכה הוראת סעיף 6 לחוק את שר הפנים "לקבוע תנאים למתן אשרה או רשיון ישיבה" (וראו גם את סעיף 14(א)(1) לחוק הכניסה לישראל; ערעור עתירה/תובענה מנהלית 4760/20 עלי אדם נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 18 [נבו] (4.3.2021); יגאל מרזל "על שיקול דעתו (הרחב) של שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952" 249 ספר אדמונד לוי (אוהד גורדון עורך, 2017)). המדובר בסמכות רחבה הנתונה לשיקול דעתו של השר, אשר הפעלתה על דרך של קביעת תנאי מקדים שעניינו איסוף נתונים וגיבוש המלצות על-ידי הצוות שיסייעו לו בהכרעתו, אינה מהווה חריגה מדל"ת אמותיה של סמכות זו; אלא מהווה ביטוי ישיר שלה.
0
- מסקנה זו, שלפיה סמכות הצוות הבין-משרדי נגזרת מהחוק וכפופה לו, מוצאת ביטוי מפורש במסמכי היסוד המסדירים את פעילותו. כך, סעיף 2(ג) להחלטת הממשלה קובע כי "הצוות יעביר את המידע בדבר רישום הארגונים וההמלצות לעובדים הזרים לרשות האוכלוסין וההגירה [...] לצורך קבלת החלטה על ידי הרשות בעניין מתן רישיון עבודה לעובד זר של ארגון", וסעיף 2(ט) להחלטת הממשלה מבהיר כי: "אין באמור בהחלטה זו בכדי לגרוע מסמכות ושיקול דעת רשות האוכלוסין וההגירה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 לצורך קבלת החלטה בעניין מתן רישיון עבודה לעובד זר של ארגון, לרבות בהתאם לנוהל רשות האוכלוסין וההגירה בעניין "הטיפול בכניסת עובדים בין-לאומיים של ארגונים הומניטריים לא ממשלתיים לשטחי מדינת ישראל" מיום 1.9.2013 [...] החלטת רשות האוכלוסין וההגירה כמפורט לעיל תינתן בהתאם לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 ונוהלי רשות האוכלוסין וההגירה לאחר קבלת המלצות הצוות". בדומה, סעיף 3.4 לנוהל המעודכן מגדיר "רישיון עבודה" כ"רישיון שהייה ועבודה מסוג ב'/1 כללי ארגון בין-לאומי, לרבות הארכתו, הניתן על ידי רשות האוכלוסין וההגירה", וסעיף 10.2 קובע מפורשות כי תוקף המלצה חיובית לעובד זר יהיה "בכפוף לחוק הכניסה לישראל".
העולה מן האמור, שהצוות הבין-משרדי פועל בתוך גבולות הגזרה של הדין הקיים, כגורם מקצועי המגבש תשתית מינהלית וממליץ המלצותיו לגורם המוסמך בחוק. משאלה הם פני הדברים, דין הטענה כי דרישת המידע מהווה פגיעה בזכויות יסוד ללא הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית - להידחות.
- לבסוף, לא ניתן להתעלם מהפרקטיקה רבת‑השנים שקדמה להחלטת הממשלה ולנוהל החדש. העותרים פעלו במשך תקופה ארוכה תחת משטר הרישום שבנוהל הישן, שבמסגרתו נדרשו למסור מידע אישי על עובדים זרים שביקשו להיכנס לישראל, מבלי שהשיגו על עצם סמכותה של המדינה להתנות את הענקת האשרות במתן המידע (ראו, למשל, סעיף ה.1 לנוהל הישן). הנוהל החדש לא נולד יש מאין, ובבסיסו מצויה אותה תשתית נורמטיבית של פיקוח מדינתי על כניסתם ופעילותם של ארגוני סיוע ועובדיהם. תכליתו לוודא כי אשרת השהייה והעבודה של העובד הזר, הניתנת לו מכוח השתייכותו לארגון סיוע הומניטרי בין‑לאומי, תינתן לאחר הכרת זהות הארגון ואופן פעולתו. בהינתן כי העותרים עצמם פעלו לאורך שנים במסגרת מנגנון רישום כאמור, קשה לקבל כיום את הטענה כי עצם דרישת המידע לפי הנוהל החדש נטולת בסיס נורמטיבי (וראו עוד: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1084 (2011).
- בהקשר זה אעיר, כי השינויים שנערכו בנוהל ובגורם הממונה על יישומו, נבעו מלקחי השבעה באוקטובר ומחשיפת חדירתם של ארגוני טרור למערכי הסיוע. משרד הרווחה הכיר במגבלותיו המקצועיות אל מול האתגרים הביטחוניים שהתעצמו, דבר שהוביל לעבודת מטה במל"ל ולכינון המנגנון הנוכחי, המפקיד את מלאכת הבדיקה והפיקוח בידי הגורמים האמונים על הביטחון והמחזיקים בכלים המתאימים לכך. העברת סמכות הבחינה ממשרד הרווחה לצוות הבין-משרדי אינה אלא התאמת הליך הרישום למציאות ביטחונית משתנה (השוו למשל: בית דין גבוה לצדק 11087/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בערעור מיסים נ' מדינת ישראל, פסקה 12 [נבו](21.8.2012)).
- הקביעה כי עסקינן למעשה בסמכות שעניינה בהסדרת שערי הכניסה לישראל שומטת את הקרקע תחת טענת הפגיעה באוטונומיה של הרשות הפלסטינית. פשיטא שרישום ארגון ברשות, גם אם זה אכן קיים, אינו מעניק מפתח אוטומטי למעברי הגבול של ישראל או זכות מוקנית לאשרות שהיה ועבודה. הנוהל הישראלי הוא שלב מקדמי ופנים-מדינתי, שנועד לוודא כי גוף המבקש להסתייע בתשתיות המדינה אינו מעמיד בסכנה את ביטחונה. אין בכך משום התערבות בניהול האזרחי המסור לרשות, אלא הפעלה לגיטימית של סמכותה הריבונית של ישראל.
- מכאן מתבקשת גם דחיית הטענה כי הצוות התיימר להוציא "צו סגירה" לארגוני הסיוע. עיון בהחלטת הממשלה ובלשון הנוהל מעלה כי אין עסקינן באקט מינהלי המפקיע את אישיותו המשפטית של הארגון או מוחק את רישומו האזרחי ברשות הפלסטינית. אי-הרישום אינו מבטל, ואינו יכול לבטל, את קיומו של הארגון במובן התאגידי, אלא מונע את אספקת כלי הסיוע הריבוניים, דוגמת אשרות כניסה לישראל ואפשרות העברת הסיוע במעברי הגבול, ממי שמסרב לעמוד בדרישות ביטחוניות בסיסיות. הוראות הנוהל מתמקדות אפוא בתוצאה המתחייבת מאי-חידושו של האישור הישראלי: הוצאת עובדיהם הזרים של הארגונים משטחה ומשטחי האזור ורצועת עזה.
בנקודה זו מתחייבת הבהרה: הצדק עם העותרים בטענתם כי המדינה נעדרת אחיזה משפטית לאסור על הארגונים העסקת עובדים פלסטינים מקומיים בשטחי הרשות, או להגביל את תנועתם של אלה. דומה כי אף המשיבים אינם חולקים על כך ומציינים, ברחל בתך הקטנה, כי "תושבי האזור אינם נדרשים להחזיק בכל היתר או אישור לשם כניסה לאזור" (סעיף 69 לתגובתם המקדמית). לפיכך, אין במכתב שנשלח לארגונים, ולפיו עליהם להוציא את עובדיהם ולהפסיק פעילותם, כדי להרחיב את הסמכות שהוקנתה לצוות בהתאם להחלטת הממשלה ולנוהל, גם לעובדיהם הפלסטינים של הארגונים.