בית דין גבוה לצדק 69668-02-26 AIDA The Association of International Development Agencies נ' הצוות הבין משרדי האחראי לרישום הארגונים ההומניטריים הבינלאומיים - חלק 3

מכאן, נפנה לבחון את טענותיהם של העותרים בכל הנוגע לפגיעה בזכות לפרטיות ולמניעותם לפעול בהתאם לנוהל, הנובעת, לשיטתם, מרגולציית ה-GDPR האירופית.

הזכות לפרטיות ורגולציית ה-GDPR

27. כנקודת מוצא לדיון, ולו למען הסדר הטוב, ראוי להעמיד דברים על מכונם: מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, וסמכויותיה נגזרות מהדין הישראלי ולא מדיני האיחוד האירופי. רגולציית ה-GDPR, עם כל חשיבותה ויוקרתה במישור הבין-לאומי, אינה מהווה חלק מהמשפט הפנימי של מדינת ישראל, אינה מחייבת אותה במישור המשפט הבין-לאומי, וממילא אינה יכולה לכבול את ידי הממשלה בהפעלת סמכויות בסוגיות של ביטחון לאומי.  לפיכך, אף לו היינו מניחים כעמדת העותרים ובניגוד למסקנה שלהלן, כי קיים ניגוד דינים בלתי פתיר בין הנוהל לבין הרגולציה האירופית, ויובהר כי איני סבורה כך, עדיין לא היה בכך כדי לשנות מן התוצאה המשפטית.  טענת המלכוד הנורמטיבי, אין בה כדי להקים עילה להתערבות שיפוטית בחוקיותו של נוהל העומד בדרישות הדין הישראלי.
28. על רקע דברים אלו, ובטרם נבחן את מארג הדינים עצמו, יש לתת את הדעת להיבט עובדתי המטיל ספק בטענת "המלכוד". לפי נתונים שנמסרו בהודעת ההבהרה מטעם המשיבים מיום 26.2.2026 (עליהם שבו בסעיף 49 לתגובתם המקדמית), לפחות 41 ארגוני סיוע, מהם 14 ארגוני סיוע ממדינות האיחוד האירופי, העבירו זה מכבר לידי המשיבים, באורח מלא או חלקי, את המידע הנדרש בסעיף 5.1(8) לנוהל לצורך בחינת בקשותיהם.  יש ממש בטענת המשיבים לפיה עובדה זו שומטת את הקרקע תחת טענת המלכוד הנורמטיבי שהעלו העותרים, ולמצער מאתגרת באופן ממשי את טיעונם בדבר חוסר אפשרותם להיענות לדרישת המידע.  אפנה כעת לבחינת גופם של דברים.
29. במישור החוקתי, מעוגנת הזכות לפרטיות בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, כזכות מן המעלה הראשונה. ביסודה, ובראי העתירות שלפנינו, הזכות לפרטיות מבטאת את זכותו של הפרט לשלוט במידע האישי הנוגע אליו, והיא מהווה נדבך חיוני בשמירה על האוטונומיה האישית אל מול כוחו של השלטון (ראו למשל: רשות ערעור פלילי 4743/20 לייבל נ' מדינת ישראל, פסקה 18 [נבו]‏(‏21.7.2022‏) (להלן: עניין לייבל); מיכאל בירנהק "הנדסת פרטיות ציבורית: המקרה של העברת מידע ממרשם האוכלוסין למפלגות" דין ודברים יב 15, 51-50 (2019)).  עם זאת, הלכה עמנו כי הזכות לפרטיות, ככל זכות חוקתית מוגנת, אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, אשר היקף ההגנה עליה נגזר מאיזון מול אינטרסים ציבוריים נוגדים (ערעור פלילי 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד סה‏(‏1‏)‏ 626, 649 ‏(‏2011‏)‏; בית דין גבוה לצדק 5207/04 אפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 [נבו]‏(‏20.5.2010‏)‏).  בענייננו, אין לבחון את הפגיעה הנטענת בפרטיות בחלל ריק, אלא בהקשר הקונקרטי והייחודי בו היא מתרחשת - הסדרת פעילותם של ארגוני סיוע באזורים מתוחים ביטחונית.  במרחב זה, זכותו של הפרט לפרטיות עשויה לסגת, במידה הראויה ולא מעבר לכך, אל מול הצורך הציבורי החיוני בהגנה על שלום הציבור וביטחון המדינה (ולחשיבות של שיקולים אלה ראו למשל: בית דין גבוה לצדק 9593/04 מוראר נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ"ד סא‏(‏1‏)‏ 844, 864 ‏(‏2006‏)); צורך המקים למדינה חובה אקטיבית לוודא כי תשתיות אזרחיות והומניטריות אינן מנוצלות לרעה על-ידי גורמי טרור.
30. בלב טענותיהם מציבים העותרים את הטענה ל"מלכוד 22" נורמטיבי. לשיטתם, דרישת המידע מציבה אותם בין הפטיש הישראלי לסדן האירופי: ציות להוראת סעיף 5.1(8) לנוהל יביא, לשיטתם, להפרת רגולציית ה-GDPR ולחשיפתם לסנקציות משפטיות באירופה.  ואולם, בחינה של משטר זרימת הנתונים הבין-לאומי מעלה כי מלכוד זה הוא, בעיקרו, מדומה.  נקודת המוצא לפתרונו מצויה בסטטוס הייחודי של מדינת ישראל, אשר זכתה ל"החלטת תאימות" (Adequacy Decision) מאת הנציבות האירופית, המכירה בכך שהדין הישראלי מספק רמת הגנה נאותה ושקולה על מידע אישי (בירנהק ורחום-טוויג, בעמ' 87)).  בהקשר זה, יש לדחות את טענת העותרים אשר נטענה בגיבוי חוות הדעת הזרות שצורפו, שלפיה התאימות אינה חלה מטעם טריטוריאלי משהיא מוגבלת לתחומי מדינת ישראל, ומן הטעם שהמידע מעובד בדרך שהחלטת התאימות אינה חלה עליה.  ראשית, המידע נמסר במישרין למערכות המחשוב של משרדי הממשלה בתחומי מדינת ישראל, הנתונים לפיקוחה של הרשות להגנת הפרטיות ואשר עליהם חלים דיני הגנת הפרטיות הישראליים; שנית, החלטת התאימות חלה מפורשות על העברת מידע המיועד לעיבוד אוטומטי (Automated processing) מן הסוג המבוקש בסעיף 5.1(8) לנוהל.  משהמידע המבוקש מועבר לרשויות המדינה המוכרת על-ידי האיחוד האירופי כמספקת הגנה נאותה על מידע המועבר באמצעים אלקטרוניים, ומשזה נשמר במערכות מחשוב ממשלתיות מוסדרות, הרי שהוא חוסה תחת הגדרותיה המהותיות של החלטת התאימות (Commission Decision of 31 January 2011 pursuant to Directive 95/46/EC of the European Parliament and of the Council on the adequate protection of personal data by the State of Israel with regard to automated processing of personal data (2011/61/EU), Articles 1(1), 2(2)).  לפיכך, יש לדחות את טענות העותרים - הן במישור החסם הטריטוריאלי והן במישור סוג העיבוד.
31. למעלה מן הצורך, ומבלי למצות את הדיון, מצאתי לנכון להידרש למארג האיזונים המעוגן ברגולציית ה-GDPR. להידרשות זו תכלית כפולה: ראשית, להבהיר כי יעדים של ביטחון לאומי והצורך לאזנם אל מול הזכות לפרטיות, אינם זרים לרגולציה זו.  שנית, להמחיש את הדמיון המהותי הרב בין ההסדר האירופי לדין הישראלי - דמיון העומד ביסודה של "החלטת התאימות" עליה עמדנו לעיל.  בחינת הדין האירופי מעלה כי הסכמת העובדים אינה המסלול הבלעדי המאפשר את העברת המידע.  אכן, בעיבוד המידע בהתבסס על הסכמה יש קושי ממשי, בפרט בסיטואציות המאופיינות בפערי כוח מובנים, כדוגמת יחסי עבודה, ולא לחינם דיני הגנת המידע נוטים להתייחס להסכמה כזו כ"הסכמה חשודה" (מיכאל בירנהק פרטיות חוקתית 383 (2023); וראו עוד בית דין גבוה לצדק 8298/22 הסנגוריה הציבורית נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 42 ‏[נבו] (‏31.8.2025‏)‏; הרשות להגנת הפרטיות גילוי דעת בנושא הסכמה בדיני הגנת הפרטיות (25.2.2026)).  ואולם, ה-GDPR קובע, במקרים המתאימים לכך, מסלולים חלופיים המאפשרים העברת נתונים ללא תלות בהסכמת הפרט.  כך, למשל, סעיף 6(1)(e) לרגולציה מאפשר לעבד נתונים הנחוצים לביצוע משימה בעלת אינטרס ציבורי או להפעלת סמכות שלטונית (ויצוין כי סעיף 49(1)(d) לרגולציה מתיר, אף בהיעדר מעמד תאימות, העברת מידע למדינה שלישית מקום בו הדבר נחוץ מטעמים חשובים של אינטרס ציבורי; וראו: Guidelines 2/2018 on derogations of Article 49 under Regulation 2016/679).  הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח סעיף 23 ל-GDPR, המכיר מפורשות בזכותן של מדינות חברות להגביל את זכויות נושאי המידע כאשר הדבר מהווה אמצעי נחוץ ומידתי לצורך הגנה על ביטחון לאומי ("necessary and proportionate measure in a democratic society to safeguard [...] national security").  לתנאים אלה - שהאמצעי יהיה נחוץ ומידתי - אשר זכו לעיגון מפורש אף בדין הישראלי, נשוב בהמשך.
32. כאן המקום להתייחס לניירות העמדה מטעם רשויות הגנת המידע האירופיות, עליהם מטילים העותרים את יהבם. עיון בניירות העמדה מעלה כי אלה נתנו דעתן - מעבר לסעיפים האמורים - גם לסעיף 6(1)(f) ל-GDPR, המאפשר עיבוד מידע מכוח "אינטרס לגיטימי".  כך, הרשות הנורווגית להגנת מידע ציינה כי עיבוד המידע כפי שהוא נקבע בנוהל נכשל ב"מבחן האיזון" (Balancing Test) הקבוע בסעיף זה, שכן לשיטתה, דרישת המדינה מהווה "איסוף מופרז של נתונים אישיים, כולל נתונים רגישים, למטרות שנראות ככוללות בדיקות ביטחוניות וסינון פוליטי" (Excessive collection of personal data including sensitive data for purposes that seem to include security vetting and political screening) - ועל כן, הסיכון לזכויות העובדים גובר על האינטרס שבהעברת המידע (וראו בדומה נייר העמדה של הרשות ההולנדית).  ואולם, בכל הכבוד הראוי, מסקנה משפטית זו נשענת על תשתית עובדתית שונה באופן יסודי מזו העומדת לדיון לפנינו.  ניירות העמדה שצורפו כורכות בנשימה אחת את המידע המינימלי המבוקש בשלב הראשון (רישום הארגון לפי סעיף 5.1 לנוהל), ואת המידע הנוסף הנדרש בשלב השני (הגשת בקשה למתן המלצה חיובית לעובד זר) - אף שבעניינו של האחרון לא הועלתה כל טענה בעתירות שלפנינו, ותוך התעלמות מן העובדה שבבסיסו עומדת בקשה למתן אשרת שהיה ועבודה.  משהעתירות דנן תוקפות אך את סעיף 5.1(8) המסתפק במסירת פרטים מזהים פורמליים בסיסיים בלבד, הטיעון בדבר איסוף מופרז חסר אחיזה.  משנשמט הבסיס העובדתי תחת טענה זו, משתנה גם תוצאתו של מבחן האיזון: אל מול הפגיעה המצומצמת והמתוחמת בפרטיות העובדים בגדרי השלב הראשון, ניצב האינטרס הלגיטימי וכבד המשקל להבטיח כי תשתיות סיוע הומניטרי לא ישמשו, חלילה, ארגוני טרור.  דומה כי אף העותרים אינם מכחישים הלכה למעשה צורך זה, ועל החשיבות והלגיטימיות של הדאגות הביטחוניות של ישראל, ועל הצורך בפיקוח מוגבר, ניתן ללמוד ממכתב הנציבות האירופית שצירפו העותרים עצמם ("The EU acknowledges Israel's legitimate security concerns and the need for heightened scrutiny").  באיזון זה, כפות המאזניים נוטות בבירור לטובת העברת פרטי המידע המזהים.

נמצאנו למדים כי מארג האיזונים המובנה ב-GDPR עצמו מאפשר העברת מידע בנסיבות דומות לענייננו, ופורם את טענת המלכוד הנטען.  כפי שנראה מיד, הדין הישראלי דומה למדי.  החלטת התאימות, המהווה גשר נורמטיבי המעביר את כובד המשקל אל הדין הישראלי, ניתנה בדיוק על יסוד דמיון זה ועל יסוד האמון ביכולתו של הדין המקומי להגן על הזכות לפרטיות ולאזן נכונה בין פרטיות לביטחון.  לפיכך, עלינו לפנות כעת לבחינת אופן יישומם של עקרונות אלו במישור המשפט הפנימי, ובראשו התקנות המסדירות את הטיפול במידע המגיע מהאיחוד האירופי.

33. תקנות הגנת הפרטיות (הוראות לעניין מידע שהועבר לישראל מהאזור הכלכלי האירופי), התשפ"ג-2023 (להלן: תקנות הגישור), החלות על העברת מידע ממדינות האיחוד האירופי למאגר מידע בישראל, הותקנו כחלק בלתי נפרד מתהליך אשרור מעמד התאימות מול האיחוד האירופי (בירנהק ורחום-טוויג, בעמ' 281-280). תכליתן הייתה לגשר על הפערים בין הדין הישראלי לאירופי.  אלה קובעות בתקנה 2(ב)(2) חריג מפורש, לפיו החובות הקבועות בהן לא יחולו על "שימוש במידע הנדרש למטרת הגנה על ביטחון המדינה או אכיפת חוק, וזאת בהיקף הנחוץ והמידתי להבטחת מטרות אלה".  הוראה זו מהווה למעשה את הבבואה הנורמטיבית הישראלית למארג האיזונים והחרגות הביטחון המעוגנים ב-GDPR; היא מעניקה למשיבים את התשתית החוקית הנדרשת לעיבוד המידע לצרכי ביטחון, תוך הבטחה כי פעולת הרשות נותרת נטועה היטב בסטנדרט האירופי להגנת המידע ובדרישות הדין הישראלי.  יישומו של חריג זה מחייב, אם כן, בחינה כפולה וקפדנית: תחילה עלינו לבחון האם דרישת המידע אכן משרתת תכלית ביטחונית; לאחר מכן יש לוודא כי הפגיעה בפרטיות הכרוכה בכך היא נחוצה ומידתית להשגתה.  לבחינה זו אעבור כעת.
34. באשר למבחן הראשון, ניכר כי דרישת המידע משרתת תכלית ביטחונית מובהקת. כפי שהבהירו המשיבים בכתב ובעל פה, מטרת העברת המידע היא קיום בקרת כניסה ובדיקה ביטחונית, בין היתר, על מנת למנוע פעילות המסכנת את ביטחון המדינה וזליגת סיוע הומניטרי לידי ארגוני טרור, בין בידיעת ארגוני הסיוע בין שלא בידיעתם.  אירועי שבעה באוקטובר 2023 והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, המחישו היטב את הצורך הקריטי בפיקוח מטעם המדינה, ואת החובה השלטונית למנוע חדירה של גורמי טרור אל תוך שורותיהם של ארגוני הסיוע ההומניטריים.  סכנה זו אינה תיאורטית כלל ועיקר; אך לאחרונה עמד חברי הנשיא י' עמית על כך שארגוני הטרור ברצועה "חתרו להשתלט על משלוחי סיוע הומניטרי לשם התעצמות צבאית וכלכלית, תוך הפקרת האוכלוסייה האזרחית לה נועד הסיוע" (ראו: בית דין גבוה לצדק 2280/24 גישה מרכז לשמירה על הזכות לנוע נ' ממשלת ישראל, פסקה 3 לפסק דינו של הנשיא עמית ‏[נבו] (27.3.2025‏)‏).  כפי שציין גם חברי המשנה לנשיא נ' סולברג באותה פרשה, מצב שבו סיוע נופל לידי ארגון טרור מונע מהלחימה להגיע לקיצה, כך שסיוע זה "אינו מביא בכנפיו בּשׂורת שלום, אלא מנציח כאב וסבל" (שם, בפסקה 7 לחוות דעתו).  דברים אלה ממחישים היטב מדוע קיומו של מנגנון בדיקה ביטחוני אינו רק לגיטימי, אלא מהווה כורח בל יגונה המשרת אינטרס חשוב מאין כמוהו של ביטחון המדינה והגנה על חיי אדם.
35. משקבענו כי דרישת המידע משרתת תכלית ראויה, עלינו לעבור לבחון את נחיצות האמצעי (הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. ראו למשל: בית דין גבוה לצדק 2705/20 סמדר נ' ראש הממשלה, פסקה 14‏ [נבו] (‏27.4.2020‏)).  מבחן זה בוחן האם המדינה בחרה באמצעי שפגיעתו בזכות לפרטיות היא הפחותה ביותר האפשרית מבין האמצעים המשיגים את התכלית הביטחונית באורח שקול.  בענייננו, יישומו של סעיף 5.1(8) לנוהל מעלה כי המדינה בחרה לפעול לאורו של עקרון "מזעור המידע" (Data Minimization) (ראו: סעיף 5(1)(c) ל-GDPR; בירנהק ורחום-טוויג, בעמ' 214).  סעיף 5.1(8) מסתפק בנתוני זיהוי פורמליים ודרכי קשר בלבד.  צמצום זה ממחיש כי המדינה מיתנה את עוצמת הפגיעה בפרטיות העובדים.
36. אך מעבר לכך, יש לתת את הדעת לחלופת הסינון העצמי שהציעו העותרים. לטענת הארגונים, ניתן להסתפק במערך בדיקות הנאותות הפנימי המבוצע על-ידם, כאמצעי חלופי המשיג את המטרה שפגיעתו בפרטיות פחותה.  במסגרת זו, פרסו העותרים יריעה רחבה של פעולות בקרה ומאמצים הננקטים על-ידם בטרם קליטת עובד לשורותיהם, ובכלל זה: ביצוע ראיונות עומק קפדניים, בחינת רקע תעסוקתי ואיסוף המלצות, וכן בדיקה והצלבה של שמות המועמדים מול רשימות טרור וסנקציות בין-לאומיות (כדוגמת הרשימות המנוהלות על-ידי האו"ם והאיחוד האירופי).  חרף ההערכה למאמצים אלו ולמשאבים המושקעים בהם, אין בידי לקבל את טענת העותרים לפיה ניתן להסתפק בסינון העצמי כתחליף להעברת המידע.  הלכה מושרשת היא כי מבחן הנחיצות דורש אמצעי המשיג את התכלית באופן שקול לאמצעי שנבחר (בית דין גבוה לצדק 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח‏(‏5‏)‏ 807, 849 ‏(‏2004‏); עניין אלנקווה, בפסקה 53; בית דין גבוה לצדק 7952/21 גרינבלט נ' השרה להגנת הסביבה, פסקה 43 [נבו]‏(‏24.7.2023‏)).  פשיטא כי קיום הליך סינון ובדיקה לצורך שמירה על הביטחון הוא מסמכויות הליבה השלטוניות, ובדיקה עצמית של ארגוני הסיוע אל מול מאגרי מידע גלויים אינה יכולה להוות חלופה שקולה לבדיקה ביטחונית שעורכת המדינה.  לפיכך, אין בהליך האמור משום חלופה אפקטיבית שפגיעתה פחותה.
37. השלב האחרון בבחינה הוא מבחן המידתיות במובן הצר, הבוחן את שיווי המשקל שבין התועלת הצומחת מהנוהל לבין חומרת הפגיעה בזכות לפרטיות הכרוכה בו (ראו מיני רבים: עניין אלנקווה, בפסקה 50; בית דין גבוה לצדק 6942/19 צ'באנו נ' שר הפנים, פסקה 69 ‏[נבו] (12.7.2023‏); ‏‏בית דין גבוה לצדק 8425/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פסקה 24 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן ‏[נבו] (22.9.2014‏)‏). במקרה דנן, כפות המאזניים נוטות בבירור לטובת הפעולה השלטונית.  כמפורט לעיל, על כף התועלת מונח אינטרס עליון של ביטחון המדינה והגנה על חיי אדם, אינטרס שהתחדד ביתר שאת לנוכח הניסיונות של ארגוני טרור להיטמע במנגנוני הסיוע ההומניטרי.  מנגד, על כף הפגיעה מונחת דרישה למסירת נתוני זיהוי והתקשרות בסיסיים בלבד.  מבלי להפחית מן הפגיעה הכרוכה בעצם מסירת מידע מזהה, יש לדייק בטיבו: אין עניינה של הוראת סעיף 5.1(8) לנוהל באיסוף "מידע רגיש" במובנו המשפטי אלא בנתוני זיהוי פורמליים בלבד (בעוד ששמות, מספרי זהות ודרכי קשר מהווים נתונים אישיים (Personal data), כהגדרתם בסעיף 4(1) ל-GDPR, הם אינם באים כלל ועיקר בגדר קטגוריות מיוחדות של נתונים (Special categories of data), המוגדרות בסעיף 9(1) ל-GDPR.  סעיף 9(1) מסדיר עיבוד נתונים רגישים כגון דת, מוצא אתני, דעות פוליטיות, נתונים גנטיים או ביומטריים, נתונים הנוגעים לבריאות, לחיי המין ולנטייה מינית; כן ראו ההגדרות של "מידע אישי" ו"מידע בעל רגישות מיוחדת" בסעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; ולהבחנה בין הגרעין הקשה של הפרטיות לבין הפריפריה של זכות זו בדין הישראלי ראו: ערעור אזרחי 8954/11 פלוני נ' פלונית, פ"ד סו‏(‏3‏)‏ 691, 736-733, 770-771 ‏(‏2014‏)‏; אהרן ברק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק - כרך ג - זכויות חוקתיות 1559 (2023)‏).
38. מעבר לכך, וזהו נדבך נוסף בהפחתת עוצמת הפגיעה, כפי שהצהירו המשיבים, משרד התפוצות פנה לרשות להגנת הפרטיות לשם הקמת מאגר המידע ורישומו כחוק. הסוגיה מצויה כעת בטיפול מוסדר, לאחר שהרשות העבירה את הערותיה המקצועיות.  הליך פיקוח זה מהווה ערובה נוספת לכך ששמירת הנתונים ואבטחתם יבוצעו בהתאם לסטנדרטים הקבועים בדין ותחת פיקוחו של הרגולטור המקצועי לעניין זה, מה שממזער את החשש לדלף מידע או לשימוש לרעה.
39. לסיכום פרק זה: אין לקבל את טענות העותרים בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות. מעבר למסקנה שרגולציית ה-GDPR כוללת בתוכה מנגנוני ביטחון דומים, המאפשרים היענות לדרישות המדינה מטעמי אינטרס ציבורי וביטחון לאומי, לא הונח בסיס לטענה שהחלטת התאימות האירופית אינה חלה בנסיבות ענייננו.  משמצאנו כי דרישת המידע כפי שהיא מופיעה בסעיף 5.1(8) לנוהל עומדת במבחני התכלית, הנחיצות והמידתיות, אין עוד מקום לטענה כי הסעיף כופה על הארגונים הפרה של הדין הזר.  דרישת המידע בסעיף 5.1(8) היא צעד מתוחם ומידתי, הנגזר מחובתה הבסיסית של המדינה להגן על ביטחונה וביטחון תושביה, תוך מתן אפשרות להמשך פעילות הומניטרית של ארגוני סיוע בין-לאומיים.

המשפט הבין-לאומי

40. המישור השלישי עליו משתיתים העותרים את טענותיהם הוא מישור הדין הבין-לאומי. העותרים טוענים לחובת הצדדים לעימות לאפשר מעבר חופשי של סיוע הומניטרי.  במוקד טיעונם ניצבת הטענה להפרת סעיף 63 לאמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה (להלן: האמנה).  הוראה זו קובעת כי למעט הפעלת אמצעים זמניים וחריגים הנדרשים מטעמי ביטחון דחופים, הכוח הכובש לא רשאי לדרוש שינויים בכוח האדם או במבנה הארגוני של ארגוני הסיוע, שיש בהם כדי לסכן בפעילותם ("The Occupying Power may not require any changes in the personnel or structure of these societies, which would prejudice the aforesaid activities") לשיטת העותרים, ובהסתמך על פרשנות הוועד הבין-לאומי של ארגון הצלב האדום (ICRC), תכליתה של הוראה זו היא למנוע יצירת זיקה בין ארגוני הסיוע לבין מנגנוני שלטון ואכיפה, ולשמר את עצמאותם ואת הניטרליות של ארגוני הסיוע.
41. לא מצאתי בסיס לטענה להפרת הדין הבין-לאומי. ראוי להבהיר תחילה, כי שאלת תחולתה של האמנה על שטחי רצועת עזה בעת קיומן של פעולות לחימה היא סוגיה אשר טרם הוכרעה (וראו: עניין גישה, בפסקה 17 לחוות דעתו של הנשיא י' עמית, שם הסכימה המדינה כי פעילותה ברצועת עזה תיבחן בראי סעיף 23 לאמנת ג'נבה, מכוח הדין הבין-לאומי המנהגי, מבלי שהוכרעה שאלת תחולתה של האמנה על פעילותה ברצועה; כן ראו: בית דין גבוה לצדק 9132/07 אלבסיוני נ' ראש הממשלה, פסקאות 14-13 [נבו] (30.1.2008); והשוו: בית דין גבוה לצדק 201/09 רופאים לזכויות אדם נ' ראש הממשלה, פ"ד סג(1) 521, 537-536 (2009)).  עם זאת, המדינה אינה חולקת על חובתה מכוח המשפט הבין-לאומי, כצד ללחימה, לאפשר ולהקל על הכנסת סיוע הומניטרי הכרחי לאוכלוסייה אזרחית, לצד זכותה לפקח על הסיוע, לרבות על הגורמים המבקשים להעבירו - על מנת להבטיח כי אכן מדובר בגורמים הומניטריים וניטרליים.
42. אין למעשה חולק על הצורך בשמירה על הניטרליות של ארגוני הסיוע. ואולם, העותרים לא הראו כיצד דרישה מנהלית למסירת נתוני זיהוי בסיסיים על עובדיהם שנועדה לתכלית ביטחונית, עולה כדי כפיה לשינוי המבנה הארגוני או הרכב כוח האדם של הארגון, קל וחומר לפגוע בפעילותו.  הטענה כי מסירת המידע תגרור בעקיפין חילופי-גברי היא טענה ערטילאית נעדרת תימוכין.  מעבר לכך, ברי כי ככל שתידחה בקשה לרישום בגינו של עובד ספציפי שלא כדין, פתוחה בפני הארגון הדרך להשיג על כך במישור הפרטני, ואין בכך בלבד משום עילה לפסילת דרישת המידע.
43. מכל מקום, ובניגוד לעמדת העותרים, אין בהוראה האמורה כדי לשלול את סמכותה של המדינה לוודא כי הארגון אינו עושה שימוש לרעה בהעברת הסיוע ההומניטרי. כפי שנקבע בעניין גישה ובהתאם להוראות אמנת ג'נבה הרביעית "כל צד לאמנה מחויב לאפשר מעבר חופשי של טובין הומניטריים שונים עבור אזרחים, בכפוף לתנאים מסוימים - ובהם זכותה של המדינה המאפשרת את מעבר הסיוע לקבוע את ההסדרים הטכניים הנדרשים; וכן בכפוף לכך שאותה מדינה שוכנעה שאין סיבה ממשית לחשוש שהסיוע יוסט מיעדו...; שהפיקוח עלול שלא להיות אפקטיבי; או שהדבר עלול להניב יתרון מובהק...למאמץ הצבאי או לכלכלה של האויב, עקב יכולתו להשתמש בסיוע במקום לייצר ולספק בעצמו טובין שונים" (פסקה 16).  למעשה, סמכות זו אינה פוגעת בעיקרון הניטרליות, אלא נועדה לשרת אותו.

סוף דבר

44. לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירות. לפנים משורת הדין, ועל מנת לאפשר לעותרים להירשם כארגוני סיוע בין-לאומיים, אציע כי תינתן לעותרים ארכה בת 30 ימים מהיום להגשת בקשה מלאה בהתאם להוראות הנוהל, וככל שהוגשה בקשה כזו, להשלמתה לפי הוראת סעיף 5.1(8) לנוהל.  הצו הארעי שניתן יעמוד בתוקפו במהלך תקופה זו.