בענייננו, הטענה בדבר הסכם למראית עין, הועלתה במסגרת הסיכומים בלבד, שעה שהנתבע אישר בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית מטעמו כי הצדדים חתמו על תצהירי התחייבות להעביר את המקרקעין לתובעת ללא תמורה, וכי לטענתו היה רשאי לחזור בו מהתחייבות זאת בהתאם להוראות חוק המתנה (ראה סע' 6-14 , 20, 24-25, 29, 35, 40 ועוד לכתב ההגנה, סע' 2-7, 9, 17 ועוד לתצערעור על החלטת רשם הנתבע).
טענה זו, בדבר היות ההסכם הסכם למראית עין, נטענה באופן סתמי וממילא לא הוכחה בכל דרך. כך, למשל לא פורט מה היה הרקע והנסיבות לחתימת הסכם למראית עין ולא הוכחה בכל דרך טענת הנתבע לביצוע תשלומים בגין העסקה. ודוק, העובדה כי התובעת העידה שהמתנה נתנה לה על רקע סיוע קודם לבני המשפחה, אין בה כדי להפוך את העברת המקרקעין לעסקה בתמורה, וזו אף דווחה לרשויות כעסקת מתנה. בפועל, לא הוכחה העברת כספים ספציפית בגין העסקה וב"כ הנתבע אף אישר במהלך הדיון כי העסקה עצמה, אינה שנויה במחלוקת (בע' 50 ש' 15-26 לתמ').
הסך של 120,000 ₪ שצוין כי היווה תמורה למקרקעין הנו סכום אומדן שנערך לפי מיטב השפיטה שעה שגם רשויות המס הכירו בעסקה כעסקת מתנה בין קרובים.
לאור האמור, אין אלא להסיק כי טענת הנתבע בדבר הסכם למראית עין הנה טענה כבושה שמשקלה נמוך מלכתחילה, שנטענה אגב הרחבת חזית ושממילא לא הוכחה בכל דרך. על כן אין אלא לדחות אותה.
לא זו אף זו, לו אכן מדובר בעסקה בתמורה ולמראית עין - ספק ממילא אם יש לבטל את כל ההסכם, חלף קיום "החלק הנסתר" שלו (מכירה בתמורה) ובוודאי לא מהטעמים שפורטו בכתב ההגנה (ראה למשל ערעור אזרחי 810/17 גיל באשה נ' גרדג'י (נבו 31.10.2018), ערעור אזרחי 7561/20 דראושה נ' דראושה (נבו 20.12.2021)). הדברים נאמרים מעל לצורך שכן ממילא לא שוכנעתי כלל וכלל כי מדובר בהסכם למראית עין.
- שנית, לא מצאתי ממש בטענות הנתבע, שהועלו ללא כל נימוק של ממש כי מסמכי העסקה נעדרים את תנאי המסוימות הנדרשת להתחייבות בעסקת מתנה במקרקעין.
בעניין זה נפסק כי בהתחייבות ליתן מתנה במקרקעין, די בכך ש"המסמך מזהה בצורה ראויה את הצדדים להסכם, את הנכס נשוא החוזה ואת מהות העסקה המתבצעת - הענקת בעלות במקרקעין בדרך מתנה" (ערעור מיסים (חיפה) 358/06 ס.י. נ' ס.א (נבו (25.9.2006, ערעור אזרחי 588/81 צ'יזיק נ' הורביץ, פ"ד מ(1) 321, 323, ערעור משפחה (מחוזי חיפה) 55156-10-19 פלוני נ' אלמוני (נבו 22.1.2020)).