"הילכת יששכרוב קבעה מבחן ראייתי יחסי, על פיו פגיעה מהותית של גורמי החקירה בזכות ההיוועצות של נחקר בעורך דין, היורדת לשורש האוטונומיה של הרצון החפשי, וחופש הבחירה הנתונים לנאשם במסירת הודאתו, עלולה לגרוע ממשקל הודעת הנאשם בחקירה. בבחינת שאלה זו, נדרש איזון בין זכויותיו הדיוניות של הנאשם וערך ההגינות בהליך הפלילי, לבין ערכים שבאינטרס ציבורי החותרים לגילוי האמת, לחימה בפשיעה, והגנה על שלום הציבור. לבית המשפט שיקול דעת להכריע בענין משקלה של ראיה כזו בנסיבות כל מקרה לגופו. על מלאכת האיזון להיעשות בזהירות הראויה, בהתחשב במכלול נסיבות הענין... אכן, יש צדק בטענה כי על גורמי המשטרה להודיע לנחקר תחת אזהרה, בלא אבחנה, על זכותו הבסיסית להיוועץ בעורך דין.... יתר על כן, איש מהם לא טען כי בפועל לא התייעץ עם עורכי דין. חקירותיהם של המערערים נמשכו במשך תקופה ארוכה של חודשים רבים, וסביר להניח כי ברקע התנהלות החקירות ניהלו המערערים התייעצויות עם עורכי דין, ומכל מקום ניתנה להם האפשרות המלאה לעשות כן...".
ור' גם ערעור פלילי 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (19.7.2007) ששם דובר על חקירה משולבת של שב"כ ומשטרה, והיו ערפול ביחס לשלבי החקירה , והחקירה עצמה הייתה ממושכת ועל פני מספר מועדים, ונטען כי אופן ההתנהלות בחקירות פגם בזכות הנאשם לעו"ד ולאי-הפללה:
"הווה אומר, כי זכות השתיקה של הנחקר ראמז וגם של אוסאמה לא הופרה. בנסיבות הענין הוכח כי אלו היו מודעים בפועל לזכותם לשתוק ולהימנע מהפללה עצמית... לית מאן דפליג, כי זכות ההיוועצות בעורך דין בכל שלבי החקירה היא זכות מרכזית בהליך הפלילי (ראו ערעור פלילי 9897/05 אלמגור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אמנם רציונאל אחד העומד בבסיסה של הזכות הוא הרצון לאפשר לעורך הדין ליידע את הנחקר בדבר זכויותיו, ובמיוחד זכותו שלא לומר דבר בחקירה, אולם קיים לה רציונאל מרכזי נוסף, והוא יכולתו של עורך הדין לפקח על הליך החקירה ולהוות גורם מפקח על תקינות החקירה ועל אמינות הראיות המושגות בה, ובמיוחד במניעת הודאות שווא (ראו: ערעור פלילי 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי פסקאות 14-16 לפסק הדין (מיום 4.5.2006))... אמנם, זכות ההיוועצות אינה מוחלטת, וקיימות מגבלות שונות למימושה, במיוחד בכל הנוגע לעבירות ביטחוניות כגון אלו שנחקרו בתיק זה (ראו סעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים))... לפיכך, בבחינת משקלה של הודעה שנגבתה בחקירה בה לא הוזהר הנחקר בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין לא ניתן לרפא פגם זה אוטומטית על ידי כך שיוכח שהנחקר היה מודע לזכותו לשתוק בחקירה. מנגד, גם לו ההודיה היתה מושגת באמצעים פסולים, אין בכך כדי לפסול באופן אוטומטי כל הודיה נוספת שנמסרה בעקבותיה. מכאן, כי גם בכל הנוגע לאי-מתן הודעה כדין בדבר זכות השתיקה או זכות ההיוועצות בעורך דין, אין בגין מחדל זה כשלעצמו כדי לפסול בהכרח קבילותה של הראיה ואף כאן תעשה בחינת הדברים בכל מקרה לגופו ולאור נסיבות הענין."